למי שלא מכיר – אני ממש לא טיפוס של בוקר. למען האמת, אני עד כדי כך לא טיפוס של בוקר, שכבר מזמן נטשתי את הניסיונות שיגרמו לי להחליק את דרכי פנימה, ובמקומם אימצתי עוד ועוד דרכים להפוך את זמן ההתארגנות שלי לכמה שיותר קצר וחותך – ממש כמו לתלוש פלסטר. מכאן, שלהתעורר באותו הבוקר בבום מהצליל הראשון של השעון המעורר, לצחצח שיניים, להתלבש ולהיכנס מיד לאוטו היו עניין שבשגרה. השוני היחיד היה המיקום הזר, והדרך הארוכה פי 4 עד המשרד. נו מילא.

התנעתי את האוטו, הפעלתי את הווייז, הדלקתי את הרדיו, וקיללתי שלא קולטים כאן את תכנית הבוקר של טל ואביעד. עיר קשה הירושלים הזאת. שום סיכוי שאני מחברת את האייפוד עכשיו! אין לי כוח לשום דבר שיש על המכשיר הזה כרגע. בחוסר חשק שמתי גלגל"צ, ובכל מקרה – בכלל התרכזתי בקול של ההוא מהווייז. "בכיכר – המשך ישר"… איזה יופי זה שלימדו GPS להבין שבמקומות מסויימים "היציאה השנייה" בכיכר זה פשוט "ישר".

בעודי מפלסת את דרכי החוצה מהעיר, ומעבר לקול של הווייז, קול מרוחק של פסנתר מושך את תשומת לבי. חיפוש קצר העלה כי הקול המדובר בוקע מהרדיו של הרכב – אותו רדיו שרגעים ספורים קודם לכן זכה לקללות על חוסר יכולת הקליטה שלו. תוך שהפניתי את המבט לפאנל הנשלף האומלל, הקול התחדד והתחזק. הצטרפו אליו מילים שסיפרו על מישהו פעם… ספינה… אושר…

בשנת 1979 צמד בשם The Buggles שחרר את הסינגל Video Killed the Radio Star, שזכה להצלחה מסחררת. כשנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1981, הקליפ של השיר המדובר זכה לפתוח את שידורי ערוץ MTV כיריית פתיחה סימבולית של הערוץ. השיר המקורי מתעורר לחיים בעולם בו נראה שהטלוויזיה חדשנית יותר, סקסית יותר, ועל פניו נראית טובה יותר מהרדיו בכל אסקפט בידורי שהוא.

יש שירים שעצם קיומם משמח אותי. מעבר לכך שאני אוהבת אותם יותר או פחות, הידיעה שהם קיימים עושה לי נעים בבטן, כאילו משהו נכון קורה כאן. השיר "הכל בגלל האהבה" בביצועם של אהוד בנאי וגידי גוב, מעורר בי את התחושה הזו בדיוק.

כששומעים את השיר נתקלים במשהו חמקמק – נתקלים מבלי לשים לב במוזיקה ישראלית אמיתית. לא מוזיקה שישראלים יצרו, לא מוזיקה בעברית, אלא מוזיקה ישראלית אמיתית – כזו שממחישה כור היתוך מבלי להגיד כור היתוך כי זה מושג מפוצץ מדי, כזו שלא מתביישת לערבב מכל הבא ליד – בין ספרדים, לאשכנזים, לערים ישראליות, ללחן יווני – לשים לנו את זה מול הפנים בצורה הכי פשוטה ולא מתפשרת, ועוד לחייך לגבי זה.

ב-1966 שלישיית גשר הירקון הוציאו את הגרסה העברית הראשונה של השיר. חבר טוב שלי תהה איך הגרסה של אהוד בנאי וגידי גוב תפסה יותר.
חזרתי לשמוע את הגרסה המקורית, וגיליתי שגם שם נהיה לי קצת נעים בבטן, אבל יותר בגלל הכישרון המדהים של בני אמדורסקי, ולא מהסיבה המדוברת.

הגרסה הזו נקייה יותר, מסודרת יותר, מחושבת יותר למרות הדיבורים על האלכוהול והפורקן המתבקש. אני לא בטוחה מה היה מצבה בשנות השישים, אבל ברור לי למה לפחות בשנות ה2000+ הלכנו עם הגרסה השנייה. אנחנו, הישראלים של היום, צריכים את החספוס, את הפורקן, את ההתפרצות אחד לדברי השני שלא במקרה נשמעת טוב… אנחנו צריכים גרסה שמתאימה גם לחבר שצריך לדפוק ת'ראש (באמת שרק חסר ערק בין כל סוגי האלכוהול האלו), וגם לזקנים שמשחקים שש-בש מתחת לבניין ככה שיזדהו איתו.

אנחנו צריכים גרסה שמזכירה לנו שכולנו וואחשים – חלק פשוט יודעים להסתיר את זה טוב יותר.

מתישהו ביסודי הסבירו לנו מה זה צבר, ושצבר אמיתי הוא כזה ששורשיו בארץ הולכים 7 דורות אחורה. אני זוכרת שהרגשתי אז דיי מרומה, כי לא הבנתי למה מישהו שיותר מדור-שניים כאן נחשב "יותר ישראלי" ממני. לימים גיליתי שזו לא בדיוק ההגדרה הרשמית של "צבר אמיתי", אבל גם הבנתי שיש משמעות גדולה משחשבתי לשורשים האלו. אין לי ספק שככל שאנשים נמצאים כאן יותר דורות, הם גדלים יותר ויותר לתוך ישראליות, ומייצרים ישראליות יותר כנה – וזה לא נגמר בדור-שניים הראשונים.

הילדים שלי יגדלו למדינה ישראלית יותר – יותר מעורבבת, פחות מאופקת, יותר מזרח תיכונית, והכי חשוב – עם אחלה של חומוס.

המוזיקה תמשיך לשקף את הרוח שלנו, ובינתיים, אני אשמח למצוא את השירים הישראלים האלו שמזכירים לי שאנחנו בכיוון הנכון, ולהאזין להם על בסיס קבוע בכדי להעביר את זה הלאה בגנים.

אז קדימה – נגנו נגנו לי עוד ועוד.