השלם גדול מסכום חלקיו

אחד הדברים הקסומים והלא מוערכים מספיק במוזיקה בעיניי הוא קונספט האלבום. אני לא מדברת כאן על הצד הפיזי של דיסק או תקליט (גם זה קסום בעיניי כמובן, אך לפוסט אחר), אלא פשוט על הקונספט הנפלא הזה שכאשר מבוצע נכון מבהיר בפשטות למה לעתים השלם גדול מסכום חלקיו.

האלבום "חתונה לבנה" של שלום חנוך הוא האלבום הישראלי הראשון שעולה לי לראש שמצליח לממש את מלוא העוצמה של הקונספט הזה. יש בו לא מעט שירים מדהימים, שאפשר כמובן להנות מהם כל אחד בנפרד, אבל הקסם האמיתי קורה כששמים אותם ביחד, ובסדר הספציפי הזה.

"שער הברזל נסגר מאחוריי"

שיר הפתיחה של האלבום מכניס אותנו דרך שער הברזל, שניה לפני שהוא נסגר, ומעביר אותנו כמו בהילוך מהיר אך בעדינות דרך המסע של חנוך עד לנקודה הזו בזמן; ושיר הסיום מחזיר אותנו בדרך אחרת ביחד עם חנוך להתדפק על דלתות ביתו ועם ה"בא הביתה" לחזור למציאות שלנו. זו כבר התחלה טובה, אבל זה ממש לא הכל.

"ילדים אבודים, חתונה לבנה"

הקסם ממשיך כשבין הדרכים האלו השירים והמעברים ביניהם תווים לנו את הדרך בה אנחנו הולכים ללכת במסע הזה. נניח, אם ניקח רגע את שיר הנושא של האלבום – זה שיר מעולה לטעמי, אבל הוא לא השיר הכי טוב של האלבום (אני יודעת, יש שיתווכחו איתי – אתם גם מוזמנים – אבל בואו נזרום על זה רגע). מה שהוא כן, זה השיר אליו האלבום נבנה. זה השיר שראוי לשאת את שם האלבום ולייצג את המהות שלו. לייצג את התקופה של האלבום, את המסע, את הדרך. כאילו מה שבא לפניו בא לתת רקע, ומה שבא אחריו בא לפרש את העולם לאורו, לממש את הנבואה-בדיעבד שלו (כן. נראה לי שכרגע המצאתי ביטוי מוזר. אבל זה מרגיש מתאים).

"מצטיירת לי – מתבהרת לי – תמונת מצב"

לעתים כשאני נוסעת עם חברים, אם הם רוצים לשגע אותי הם יודעים שכל מה שצריך לעשות זה לקחת אלבום ממש טוב שאני מכירה, לשים אותו על שאפל, להתרווח במושב ולשמוע את הגלגלים בראש שלי חורקים כשמשהו שם לא מתחבר.

העולם שגדלנו אליו מספק המון שירים, המון נגישות, המון כאן ועכשיו. הרבה מהאלבומים של היום הם יותר אוסף במהות שלהם – אוסף של שירים נפלאים לעתים, שמיהרנו להוציא כסינגלים לרשת, וכשאספנו מספיק כאלו איגדנו אותם תחת השם אלבום. אין לי הרבה על מה להתלונן כי יש מוזיקה מדהימה בין הדברים האלה, ופעמים רבות סכום כל השירים האלו הוא נפלא. אבל אני קצת מקווה שבעוד זמן מה מעכשיו, נתחיל לחשוב לעצמנו "היי, הנה רעיון חדשני – אולי ננצל את זה שאנחנו יכולים לעשות יותר משיר אחד, ונבנה קונספט – זה יכול לתפוס!", והשלם יגדל שוב להיות לפחות קצת יותר מסכום חלקיו.

שלוש שניות

“אל תוותר לעצמך” – נו יופי
כשחוסר בטחון הפך להיות סימן לאופי
אפילו שקט יחסי פתאום מרגיש כמו משהו רע
כי אם שקט מדי אז עוד שנייה תגיע סערה
מתח מתמיד שלא נותן לי מנוחה
הפחד לפספס פנייה שמובילה להצלחה
מעוותים לי ת’תפיסה ושוחקים אותי עד תום
שכחתי – כשהגלים שקטים אפשר לזרום אז

כשהכל עולה
תפתח מפרשים ותתן לזרם
לסחוף לחול – במילא
בסוף כבר תבין מה קורה בעצם

הסתכלתי על הים שלוש שניות ודי
אבל השמש סינוורה אותי יותר מדי
אולי זה קצת טיפשי אבל רציתי קצת יותר
להישען אחורה ולראות איך שהים נהיה סוער

אז התעוררתי – זרמתי על מי מנוחות
והמצב נראה טיפה יותר רגוע – לפחות
יש הצלחות קטנות
אולי מותר קצת להנות
אז הסתכלתי על הים
נו די, מספיק לבהות
עיניים רק למטרה – אנחנו עוד לא שם
אין זמן לתהיות, אין זמן לבהיות בים
עדיין יש ימבה-בלאגן והעובדות בשטח
מזכירות שאין עדיין מקום לירידה במתח
אז בטח – שאין עוד רגע לבזבז
אני צריכה את כל המשאבים כדי להתרכז
ולהוציא מעצמי כמה שיותר
ומה עם מנוחה? אולי ביום אחר

כשהכל עולה
תפתח מפרשים ותתן לזרם
לסחוף לחול – במילא
בסוף כבר תבין מה קורה בעצם

הסתכלתי על הים שלוש שניות ודי
אבל השמש סינוורה אותי יותר מדי
אולי זה קצת טיפשי אבל רציתי קצת יותר
להישען אחורה ולראות איך שהים נהיה סוער

נדמה לי שראיתי את הכל הפוך
אולי שווה לי להאט ולהוריד טיפה הילוך
אולי בעצם זה הזמן שלי לחזור ליסודות
לסמוך יותר על האינסטינקטים – פחות על העובדות
אני חוזרת לעצמי ומתאפסת
מיקוד במטרה, כוס קפה על המרפסת
עוצרת לשלוש שניות בשביל מבט לים
כשנהנים קצת מהשקט אז הרעש נעלם

הסתכלתי על הים שלוש שניות ודי
אבל השמש סינוורה אותי יותר מדי
אולי זה קצת טיפשי אבל רציתי קצת יותר
להישען אחורה ולראות איך שהים נהיה סוער

ימים קרים

ימים קרים – הכל נראה חשוך
גם כשהשמש עולה – מי מוכן בכלל לצאת מהפוך
הורדתי הילוך – בחיפוש חיזוק חיובי
קר בחוץ, יש לי תירוץ להתנהג לא טבעי
סוגרת דלת לעולם – שידפקו
מגבירה ת’ווליום כדי לא לשמוע – שיצעקו
כי יש מקרים בהם צריך קצת שקט מכולם
כי בימים קרים זה רק אני נגד העולם

ימים קרים ואין שום גשם
שמיים אפורים ואין סימן לקשת
ימים קרים והשמיים בוחרים לשתוק
מחפשת את הרעם שיהיה אפשר לצעוק

איך השמיים האלה צובעים ת’יום באפור
גם עם תנור על חום גבוה – רועדת מקור
ומנסה לראות מעבר למסך הערפל
אבל אין גשם עדיין – יש רק מצב מתסכל
כלום לא זז לשום כיוון, אין במה להיאחז
ואפילו מזג האוויר ממשיך רק לרמז
ולא להתפרץ… אני רוצה לצעוק
אני רוצה תחושת שינוי, אני רוצה רחוק
נאבקת בשעון לצבוע את העולם
אבל מיום ליום הכל רק מחשיך יותר מוקדם
כאילו כל כוחות הטבע מתאמצים להראות
שככל שאנסה יותר זה יעבוד פחות
ובימים קרים – זה קרב אבוד מראש
כשהקירות סוגרים – אולי עדיף לפרוש
אז במקרים כאלה – מנסה לזכור
שגם היום הכי קצר בשנה יעבור

ימים קרים ואין שום גשם
שמיים אפורים ואין סימן לקשת
ימים קרים והשמיים בוחרים לשתוק
מחפשת את הרעם שיהיה אפשר לצעוק

איפה הגשם – שיבוא כבר וישטוף את הכל
איפה הרעם – שיתן לי הזדמנות לצעוק בקול
איפה הקשת – שתעיף מהשמיים ת’אפור
איפה השמש – שתחזיר ליום ת’חום, ת’אור
איך שימים קרים גורמים לי להרגיש אבודה
ואין יותר מדי ברירה, רק להכיר בעובדה
שכל דבר יגיע בזמנו… אז בינתיים
בוא איתי, כי נגד העולם זה קל יותר בשניים

ימים קרים ואין שום גשם
שמיים אפורים ואין סימן לקשת
ימים קרים והשמיים בוחרים לשתוק
מחפשת את הרעם שיהיה אפשר לצעוק

מטרונום חצי שנתי

אז היה לי היום תור לרופאת שיניים. תור שגרתי, חצי שנתי. מסוג האירועים האלה שהייתם מצפים שאפילו ההגדרה "רגיל" תחמיא להם, אבל אם מסתכלים מספיק קרוב, ובמיוחד כשלא מצפים לזה, אפשר למצוא שם סיפור.

ב-5 השנים האחרונות אני גרה בתל אביב; 5 שנים קודם לכן גרתי בחיפה, אבל עד אז בכלל גרתי בקריות. אם יש משהו אחד שחברים שלי אוהבים לצחוק עליי לגביו (הו, הלוואי והיה רק משהו אחד כזה), זה הבחירה המשונה שלי להמשיך ללכת לאותם רופאים שהיו לי בקריות. אבל, כחלק מהרגלי הבדיקות השגרתיות האלו שסיגלתי לעצמי מאמא בעיקר, סיגלתי ממנה גם את המנטרה שרופא טוב לא מחליפים. אז מה זה כבר כמה גיחות קצרות לקריות פעם בחצי שנה?

אז היום, חוסר חשק מוחלט לנהוג, ועוד לשרוף על זה חצי מיכל דלק, הביאו אותי לקחת רכבת לאיזור. הרגלים של שנים של נסיעה ברכבות התעוררו להם לחיים כשהספקתי לתפוס את הרכבת בדקה האחרונה על הרציף; הרגלים מודחקים יותר של אותן שנים צפו במעלה התודעה משלא היה מקום לשבת והתיישבתי על רצפת המעבר. אז שיעורים במבני נתונים כבר לא יקרו בנסיעה הזו… שמתי אזניות, התקפלתי לכדור כמעט מושלם עם התיק בין הרגליים, הנחתי את הראש על התיק, ונרדמתי לצלילי האלבום האחרון שקניתי בשבוע שעבר.

"I'm kind of older than I was when I reveled without a care…"

קמתי לצלילי השיר הזה, דקה לפני תחנת מוצקין, ישר לתוך השורות:

We live in cities you'll never see onscreen
Not very pretty, but we sure know how to run things

לא חשבתי הרבה מעבר לאיזה מוצלחת Lorde ואיזה יופי שהמליצו לי בחנות על הדיסק שלה, יצאתי מהתחנה ותפסתי מונית.

"לרחוב הגפן  בבקשה" – אמרתי לנהג.
"אין בעיה. בביאליק, כן?" – הוא ענה.
"אממ.. לא.. מוצקין.. נראה לי?", עניתי, ולאחר שדיסקסנו עוד קצת את הנושא הבנו שהוא צודק ואכן התכוונתי לקריית ביאליק.
הוא שאל מאיפה אני, ועניתי שאני מתל אביב. הוא שאל אם גדלתי שם ועניתי במהירות שלא – "גדלתי כאן, בקרייה ליד".
"אז איך את לא יודעת אם את צריכה למוצקין או לביאליק?!"

אני יודעת, זה נשמע כאילו יש לו כאן איזשהי נקודה, או כאילו אני סתם מעופפת. ויכול להיות ששני הדברים האלו נכונים. אבל לכו תסבירו שבלי לזכור לאיפה אני צריכה יכלתי לכוון אותו לשם? שבאיזור הזה אף פעם לא כיוונתי לפי גוגל או ווייז, אלא רק על פי תחושה? לכו תסבירו שאף פעם, אבל אף פעם, אני לא מצליחה לזכור איפה עובר הגבול בין קריית ביאליק לקריית מוצקין, אלא רק ביחס לצומת מוצארט (ולא, לא אכפת לי שכבר אין שם מוצארט).

הגעתי לרופאת השיניים. קיבלתי מדבקה שמחה על שיניים נקיות, ונזיפה על דלקת חניכיים, ממש כמו כל חצי שנה. סיפרתי קצת איך בתל אביב וקיבלתי את בדיחות "הילדה שעברה לעיר הגדולה" , כמעט כמו כל חצי שנה. חייכתי כשנשאלתי על הצבא ועל הלימודים ואם עוד לא נמאס לי, כמעט כמו כל חצי שנה. ברדיו הישן אצל השיננית דיברו על מופע אקוסטי חדש של הבלקן ביטבוקס, ואז השמיעו את הרמטיקו.

”תראה לאן חזרתי…"

כמובן שבאמצע השיר נזכרתי בטיול למקסיקו של לפני שנה וחצי, ושבעצם יום לפני הטיסה עוד מיהרתי להספיק לתפוס תור אצל רופאת השיניים. כי ככה זה בעצם גיחות חצי שנתיות לצפון – כמו מטרונום בדמות השירים בחדר של השיננית שמזכיר לי שהנה שוב פעם עברה לה חצי שנה הרבה יותר מהר משיכלתי לדמיין, שגם הפעם יצאתי עצלנית ולא עשיתי כלום עם דלקת החניכיים; שמחזיר אותי לרחובות ספק מוכרים ספק זרים – תלוי באיזה צד המחוג שלו נמצא הפעם; שמשאיר אותי עם ניחוח של בית ישן.

כשיצאתי מהמרפאה הייתי פחות לחוצה בזמן, והלכתי ברגל לתחנת הרכבת. זו בעצם הייתה פעם ראשונה שהלכתי את המסלול הזה ברגל, ולא לגמרי ידעתי לאיפה אני הולכת, אבל כנראה שאת האיזורים האלו הרגליים שלי באמת מכירות טוב יותר ממני. הגעתי לתחנה מהר מדי (אני יודעת, כי הציפוי פלואור עדיין לא איפשר לי לאכול), וביני לבין עצמי תהיתי אם המחיר של המונית הלוך היה מחיר של מקומיים או של תיירים.

היה מקום לשבת ברכבת, והיה אפילו וויי-פיי.
בתקופה שבה נסעתי הרבה ברכבות, זה לא היה ככה.

History in the Making

אזהרה והתנצלות: חיכיתי בערך חודש וחצי כדי לכתוב את הפוסט הזה כך שלא יצא דרמטי מדי.
זה לא עבד, והחלטתי שחבל לחכות עוד חודש וחצי.

בימים האחרונים, סידרתי את ספריית הDVDs המצומצמת שלי בדירה. בין מארזים מביכים של סדרות, למארזים קצת פחות מביכים של סדרות, לקצת סרטים טובים, מצאו את מקומם גם כמה DVDs של הופעות. יש משהו בלשמוע הקלטות של הופעות חיות, על אחת כמה וכמה לראות כאלו, שבאמת מצליח לתפוס חלק מהתמצית של החוויה. שלא תחשבו – אני האחרונה שתגיד שזה תחליף ללהיות בהופעות ממש, אבל דווקא בגלל זה, מקסים אותי שמשהו מהחוויה של הופעה מסוגל לעבור בצורה כזו הלאה.

”Are you gonna marry her?"

את ההופעה הזו של בילי ג'ואל, שסגרה את Shea Stadium, קיבלתי על דיסק וDVD כמתנה מאחי ליומולדת לפני שנתיים. הספקתי לראות ולשמוע אותה בשלמותה אינספור פעמים מאז, בדיוק מספיק כדי להרגיש שהייתי מספיק קרובה לשם, וכן לתהות איך זה היה להיות שם באמת. לתהות אם האנשים שהיו שם הרגישו שהם לוקחים חלק במשהו היסטורי או לא, לתהות אם הם יספרו לילדים שלהם עליה, לתהות אם הם שומעים/רואים שוב את ההקלטה מדי פעם, לתהות אם הם מכירים את ההופעה טוב כמוני.

אתם מבינים, הרי בדברים כאלה בסוף זה הכל בפרטים. השיר She's Always a Woman רחוק מלהיות השיר הכי טוב בהופעה הזו, אבל איפשהו 2 דקות לתוך השיר, מישהו בקהל מציע למישהי נישואים, ואותה מישהי מסכימה. אם נתעלם רגע ממידת הטאקיות העצומה של הסיטואציה, אותו אדם גרם לכך שבכל פעם שהשיר עולה, בין אם בגרסת ההופעה הזו או בכל גרסה אחרת, המילים "Are you gonna marry her?" הן בראש שלי חלק מהשיר לכל דבר.

פעמים רבות תהיתי איך זה להיות בהופעות גדולות והיסטוריות באמת. איך זה היה להיות בוודסטוק, והאם מישהו שם בכלל מסוגל לזכור את זה בין כל הכיף שעישנו שם? איך זה היה להיות בהופעה של הביטלס שפתחה את Shea Stadium? איך זה היה לראות את סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק?

לפני חצי שנה בערך ניסיתי נואשות להשיג כרטיסים להופעה של הלהקה האהובה עליי בארץ. להקה שהכרתי לראשונה רק מההקלטה של ההופעה החיה האחרונה שלה, לפני 15 שנה. להקה שגם האחים שלי שהיו באותה הופעה נולדו והכירו אחרי שהיא התפרקה. להקה שככל שהכרתי אותה יותר רק הבנתי שהסיכוי שלי לראות אותה מופיעה בשלמותה כלהקה הוא קטן עד לא קיים.

אני לא מיוחדת באהבה שלי לכוורת. קהל של יותר ממאה אלף איש במצטבר יכול להראות מאוד בקלות שאני לא מיוחדת בעניין הזה. אבל בניגוד לאהבות אחרות שלי במוזיקה או בכלל, כאן זה מבחינתי חלק מהקסם. במשך השבועות בהם לא הצלחתי להשיג כרטיס הרגשתי שהנה הנה הולכת לה ההזדמנות שלי להיות בהופעה גדולה באמת. הופעה היסטורית, כזו לספר עליה לילדים, כזו שמזיזה הרים ממקומם.

כשנפתחו ההופעות בירקון, אני ואחיי פחות או יותר הקמנו חפ"ק תלת-ערי להשגת כרטיסים. המאמצים נשאו פירות ומאותו רגע הספירה לאחור החלה. משך מספר חודשים ידעתי להגיד שאין שום דבר קבוע בחיים שלי חוץ מה8 באוגוסט.

החסרונות בלהיות בת זקונים מתבטאים לפעמים בצורות מצחיקות. כאשר כנגד כל הסיכויים, הפרשי הגילאים והטעם המוזיקלי, יש להקה שאתם והאחים הגדולים שלכם אוהבים באותה מידה, אתם יודעים שניצחתם. ב8 באוגוסט, ההרים זזו ממקומם, כל הכוכבים הסתדרו בשורה אחת, ולמרות הסידור המוזר של השערים בפארק הירקון, שהתיישב קצת פחות עם סידור הכוכבים וההרים, עמדנו שם אחותי, אחי, ואני, יחד עם חבר טוב ובני הזוג שכבר מזמן חלק מהמשפחה, וראינו היסטוריה מתהווה לנגד עינינו. צרחנו את המילים לכל השירים ולכל המערכונים, הרגשנו את הלב נצבט כשגידי גוב שר את "נאחז באוויר", הרענו כשקלפטר שר את "צליל מכוון", ראינו קהל של 51,000 איש מולנו והבנו לראשונה בחיינו מה זה אומר "ים של אנשים", ואולי גם דמענו קצת כשהבנו שזה באמת נגמר.

"לא שואלת איפה ולמה, בטח זה רק חלום"

הבלדה על ארי ודרצ'י הוא כנראה אחד השירים האהובים עליי של כוורת. עד לזמן ההופעה הרגשתי שהוא דיי אנדרייטד. אבל בזמן הביצוע הזה הבנתי שבין אם הוא אנדרייטד ובין אם לא, יש לו מקום של כבוד לפחות בקרב 50,000 איש.

בדרך חזרה הביתה הכל הרגיש שקט מדי. מרחק רבע שעה נסיעה מפארק הירקון האנשים המשיכו בחייהם – אכלו משהו, ישבו בבארים… עשו מה שאנשים עושים. הפייסבוק שלי היה מלא בתמונות של אנשים מההופעה, ובעיקר בציטוטים הכה פשוטים, נכונים ומתאימים: "בכל זאת הגענו, למרות הכל", או "היה ממש נחמד". ואני, עליתי את המדרגות המפרכות לדירה שלי, שתיתי קצת מים, ולאט לאט קלטתי שבסוף, כשחוזרים הביתה, התקרה מונחת בול על הרצפה.

תודה לך כוורת, על המוזיקה האדירה, ועל שנתת לי להרגיש היסטוריה. אפילו אם ההרים והכוכבים חזרו למקומם בסוף הערב, אנחנו הרי יודעים שהם זזו.

גדלנו בשנה

הימים האחרונים היו רצף אירועים בלתי פוסק, עם קו מקשר שלרוב הגיוני רק בראש שלי.

זה התחיל בחמישי אחר הצהריים, באזכרה של ניר, שהפכה לחלק קבוע מהחיים שלנו, כל 1 באוגוסט ב-4 שנים האחרונות. את הדברים הכי אמיתיים שהיו לי להגיד על ניר כבר אמרתי בפוסט האחרון שלי, אבל התחושה המרכזית שמלווה אותי אחרי האזכרה כל שנה מאז היא "וואו. אני לא מאמינה שעברה עוד שנה".

באותו ערב היו גם חגיגות 18 שנה ל"מאדמאן". או בדרך שבה הצגתי את זה לכל מי שלא מעולם ההיפהופ, "סוג של מסיבת יומולדת 18 להיפהופ בישראל". בואו נסכים שכדי להימנע מטרחנות מיותרת, ניצמד להגדרה השנייה, ואם מי מכם ממש סקרן על מאדמאן וההיסטוריה הקצרה אך משמעותית של ההיפהופ הישראלי – שגרו קריאה.

נתחיל בזה שקצת התלבטתי אם ללכת: גם לא הייתי בטוחה שיש לי עם מי ללכת, מה שהתחבר לתחושה החזקה שכל מי שאני מכירה קצת outgrown את השלב הזה בחיים שלו; אבל יותר מזה – התחלתי לתהות קצת אם אני בעצמי עדיין אמצא את עצמי שם, וביני לבין עצמי, קצת קיוויתי לראות את האירוע הזה מהצד של הבמה.

אני אוהבת מילים, אני אוהבת מוזיקה, אני אוהבת היפהופ, אפילו יותר אוהבת היפהופ בעברית, וגם יוצרת בעצמי בתחום. ערבי ההופעות האלו בשבילי תמיד היו מקום להגיד שלום לחבר'ה מפעם, תזכורת לתקופה מגניבה וחדשה, והמקום ההוא בו אפשר להשתחרר באמת בלי שאנשים מסביב יחשבו שאתה מוזר, כי לכולנו יש את אותה מחלה. אבל שנים אחרי אותן ערבי הופעות, בהרבה מובנים הם כבר עשו עבורי את שלהם, וגם אם תקופת התום של החיה המוזרה הזו שחלקנו עוד קוראים לה סצנה נגמרה לחלקנו בטרם עת, כמה כבר יעזור לשחזר אותה עכשיו? כמה אנחנו צריכים אותה עכשיו? כמה הז'אנר צריך אותה עכשיו? כנראה שלא יותר מדי – עם כמה שאנחנו אוהבים לבכות את מותה של התקופה ההיא – ההיפהופ בארץ נמצא במקום נפלא היום בעיניי.

לקראת ההופעה, מתן שרון פרסם את הכתבה שחתמה את זה מבחינתי. תבינו, אני אדם מאוד נוסטלגי, ולכן כשקראתי את הכתבה הזו, שמתארת בהרבה מובנים את הכניסה שלי לעולם הזה ואת התחושות שלי כלפיו, לא נשארו עוד הרבה שכנועים לעשות. זה יחד עם המחשבה שניר היה צוחק עליי בהתרסה אם לא הייתי יוצאת באותו ערב, דיי חתם את זה. נלך. מה יכול להיות רע?

כמובן שבגלל שבסופו של יום דברים נוטים להסתדר, גם סוגיית ה"עם מי ללכת" נפתרה – השותף הקבוע שלי להופעות ראפ בשנים האחרונות הגיע גם הוא, וממש לפני שיצאתי עוד חבר מ"התקופה ההיא" וראפר מוכשר שאני עדיין לא מבינה איך הוא לא היה על הבמה הזו קבע איתי גם הוא; ואני, שבשלב הזה כבר הייתי עם חיוך מאוד גדול על הפנים כי הציפייה חזרה להשתלט עליי, בעיקר שמחתי שלא כולנו עברנו את השלב הזה בחיים שלנו.

"אין מה לומר, הרבה זמן עבר…"

אמנם לבלוג הזה אין את אותה חשיפה שהייתה לערב של מאדמאן, אבל אני מקווה שזה יגיע לפחות לחלק מהקהל שהיה מתחבר לשיר הזה. לחלק שתוהה לאיפה כולם נעלמו ואיפה הוא בתוך זה. לחלק המתרפק על היפהופ בפארק וערבי חישגוזים ועדיין מפרגן לשרשרת האמנים המדהימים הפעילים היום שעושים את זה 5 רמות ממה שהיה כאן פעם.

מתן עשה עבודה טובה ממני בלספר את החיבור הקסום שלו לעולם הזה, אז אני רק אספר בקצרה איך זה התחיל, ואחסוך מכם את כל המסע: גם אני נכנסתי להיפהופ דרך שבק ס', אבל בדרך קצת אחרת. אחי הגדול שמע את האלבום הראשון שלהם כשאני הייתי בכיתה ב'. מתישהו, אני לא לגמרי בטוחה איך, ממש נדבקתי לשיר "הבלדה על פלומפי בי". אני לא יודעת למה. זה לא השיר הכי טוב באלבום, וגם לא השיר הכי קליט באלבום. בוודאות לא הבנתי חצי מהמילים או המשמעות שלהם אז, אבל משום מה זה לא מנע ממני לשיר אותו בטירוף פעם אחר פעם. אני זוכרת שבת דודה שלי לא אהבה שאנחנו שומעים שבק ס' כי זה שוביניסטי. מצד שני, הייתי בכיתה ב' ולא ידעתי מה המילה הזאת אומרת, אז גם זה לא הפריע לי יותר מדי.

"בום! זהו בונגל – תוף גדול"

כשחגגנו 18 שנה להיפהופ הישראלי ביום חמישי, אני חגגתי משהו כמו 17 שנים של האזנה שקטה ו12-13 שנה של שייכות לדבר הזה שנקרא הסצנה. פגשתי בקהל וראיתי על הבמה אנשים שחלקו איתי סוד ושגעון משותף לאורך שנים, ראיתי איפה אני ואיפה אני רוצה להיות בעולם הזה, הותקפתי נוסטלגיה בצורה הכי טובה שיש בדמות אנשים כמו קוואמי ולירון על הבמה, לצד הנאה מטורפת מכל הטוב שיש לנו עכשיו בדמות אנשים כמו נצ'י או פלד היו על הבמה.

היו אמנים שהיה חסר לי לראות שם, ואמנים שאולי הייתי מוותרת עליהם, אבל דבר אחד שהיה חסר לי בערב כזה ואני מאוד מקווה שעוד נצליח לשחזר כשנחגוג 20, הוא אחד מהמגה-שירים שאפיינו את התקופה ההיא – כשיכלנו לשים את כל הראפרים שיש בארץ על טראק אחד. האמת היא שהיו כמה שירים כאלה שיכלו להתאים ברמה כזו או אחרת, אבל רק אחד מהם הכי חסר לי בסיטואציה – גם בגלל שכמעט כל המשתתפים שלו היו על הבמה, גם בגלל השם שלו, גם בגלל השורה הראשונה שלו, וגם בגלל הבית האחרון שלו, שנחשב ע"י רבים לבית הכי טוב בהיפהופ הישראלי.

"עבד של הזמן – סוגר עליי אבל אני עוד כאן"

יום-יומיים אחרי האזכרה וההופעה (תלוי איך סופרים) חגגתי יומולדת 25. כנראה שזה לא כזה מפתיע שאני גדלה בשנה עם הזכרון של ניר מצד אחד, וההיפהופ הישראלי מצד שני.

גדול מהחיים

ניר, אני מתגעגעת אליך.
לא לסמל שהפכת להיות, לא למה שייצגת לפני כן – פשוט אליך.

אני מתגעגעת לשחייה משותפת של בוקר בסחנה, לשיחות פייסבוק מטופשות לאורך הלילה, ולדיבורים כאילו-קלילים על חלומות גדולים. מתגעגעת לזה שלא משנה על מה דיברנו, תמיד הצלחת להשחיל פנימה את המילה האחרונה – זו שבעצם משאירה את שנינו עם מה שרצינו לקחת מהשיחה, בין אם ידענו ובין אם לא – זו שאחריה המשכנו לדבר עוד קצת רק מתוך נימוס, כי זה נורא מוזר להפסיק שיחה באמצע.

ניר, הפיד שלי מלא בפורנוגרפיית ריאליטי מגוחכת, ומכל החברים שלי אתה כנראה היית הראשון לצחוק על זה. המשטרה החליטה לספק לנו סיפור מתגלגל עם פרטים חלקיים, מרדפים בלייב, והצבעות ב-sms-ים; החדשות והעיתונים עיצבו את "הברנוער – מסע הנקמה" להיות מתחרה ראוי לאיירון מן 3 ברשימת שוברי הקופות; כל דמות המעורבת בפרשה מקבלת מינימום גיליון סופשבוע עם כתבות תחקיר מקיפות כדי שחלילה לא יהיו דמויות שטוחות בסיפור שלנו. ואתה – אתה הפכת דמות משנית בסיפור הזה. אתה הבחור שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אתה הבחור שהעיתונים השאירו ממנו רק תמונה. תמונה אחת ויחידה.

ניר, מקיפים לי את הזיכרון שלך ביותר מדי הגדרות וטייטלים. ואני, כרגיל, מרגישה נורא קטנה ומבולבלת כשעושים את זה. ניהלנו שיחה דומה פעם, זוכר?
– "את מקיפה את עצמך בכל כך הרבה הגדרות"
– "מי שמדבר… הומו טבעוני תל אביבי…"
– "נו. אני לא מקיף את עצמי בהגדרות – אני חי אותן. את מתחבאת מאחוריהן וטוענת שזה מורכב יותר ממה שאת מבינה. תחיי אותן גם את ותפסיקי לפחד. ואני לא תל אביבי."

לא הרבה השתנה, אתה מבין? אני לא מבינה מה זה אומר "בכיר בקהילה הגאה", אני לא מבינה מה זה לירות באנשים אם לא שנאה. אני מניחה שיש הגדרות שאני לא מכירה לדברים כאלה, אני מניחה שזה יכול להיות חשוב ועקרוני, אני בטוחה שיש מאבקים שגדולים ממני. אבל אין לי כוח לזה, אתה מבין? הם מסתירים לי. הם מחביאים לי אותך.

"מי שהייתי מי שעכשיו"

ניר, כשחזרנו מההלוויה, הפעלנו את הGPS והחלטנו לקרוא לו ג'ף. אחרי קצת גישושים ומבטים נכסנו לרצף משוגע של בדיחות שחורות כמו שרק אתה היית מסוגל לספר בסיטואציה. אני לא זוכרת אם קודם השתתקנו ואז השיר הזה היה ברדיו, או שהשיר עצמו השתיק אותנו. אני רק יודעת שמאז אתה הפנים הראשונות והשם הראשון שעולים לי לראש כשהשיר הזה מתנגן.

ניר, עברו כמעט 4 שנים.
בתוך כל הריאליטי הזה, התמונה שלך צצה מדי פעם ומשאירה אותי עם מה שרציתי לקחת.
ואני – בלי יותר מדי קשר לשנאה, תככים, בורות, ונטייה מנית – סתם מתגעגעת אליך.

כמו תינוק

בזמן האחרון דיי הזנחתי את הבלוג לטובת התעסקות במוזיקה, אבל היופי הוא שבסוף היום (או בסוף החודש, או מתישהו) הכל מתחבר, והנושאים והזמן לכתוב אותם פשוט צצים מעצמם.

לפני שבועיים קרו להם 2 דברים מדהימים: הראשון הוא, שנולד לי אחיין חדש וחמוד להפליא; והשני הוא, שהוצאתי קליפ לשיר ראשון שרואה אור מאלבום הבכורה שלי.

באופן כללי, אתם יכולים לנחש שזה היה יום מאוד מרגש בחיי – 2 אירועים שכל אחד מהם עצום בפני עצמו, ושלמרות שלקחתי חלק אקטיבי רק באירוע הקטן יותר מבין השניים, לא יכולתי שלא לחשוב על הקישור המצחיק הזה ביניהם…

"בהתחלה זה כואב – אחר כך יוצא החוצה"

את הכבש השישה עשר כנראה לא צריך להציג לאף אחד בתחום ה50-מינוס שגדל בארץ. בין אם אלו מבוגרים שמשמיעים אותו לילדיהם, מתבגרים שגדלו עליו, ילדים שברגעים אלו ממש מאזינים לו, או סתם כאלו בקו התפר הגילאי, שמכירים אותו כי אי אפשר להישאר אדישים לרשימה כזו של אמנים גם אם הם יפזמו אומפהפה לצלילי דאנס אלקטרוני.

השיר הפותח את האלבום הקסום הזה מציג בצורה קלה לעיכול את תהליך היצירה של שיר, ובצורה אגבית וקצת יותר מדי קלה לעיכול את תהליך הלידה. חשבתי לעצמי שאולי זו הפעם הראשונה שילד נתקל באמירה לפיה לידה היא דבר שכואב בהתחלה. ובכלל, כשההשוואה בין שיר לתינוק מתקרבת לראשי, אני מדמיינת את הרגע הזה שבו אני אהיה בצד השני של ההשוואה הזו ואחשוב לעצמי: "באמת? חשבת ששיר דומה ל*זה*?!".

ולמרות זאת, "בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה" בהחלט מתאים ברמה מסויימת לשני האירועים, וכל עוד אמנים מיוסרים לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי ומצמידים למחשבות האלו גם את אווירת המוזיקה הקלילה, אני אפילו מזדהה איתם.

אבל לאחרונה, סביב שיחרור הקליפ והדברים בהמשך הבאים עלינו לטובה, נחשפתי לצד חדש וייחודי בחוויה הזו של לשחרר שיר – הרגע הזה שבו הוא באמת יוצא החוצה. הרגע הזה בו אתם מחליטים בעצמכם מתי ללחוץ על הכפתור ולתת לו לראות עולם. הרגע הזה בו ממש לא ברור שכולם שמחים ואיזה יופי, ואתם רק עומדים שם ומקווים שהוא יתחיל ללכת לבד, ושיהיו לו חברים, ושהוא לא יהיה מהשירים המעצבנים האלה שאף אחד לא אוהב.

לצאת מהמעבדה מרגיש מפחיד ונפלא כאחד. היופי בתהליך, הוא שאין הרבה איפה להפסיד – כל ביקורת שהשיר נחשף אליה משאירה אתכם קצת יותר מוכנים ומשופשפים לעבודה על השיר הבא. אמנם המחשבה הזו לא מספיקה כדי להתגבר על הפחדים שדיברתי עליהם בלייב, אבל היא בהחלט מאזנת.

אני לא יודעת אם משהו מהשירים שלי יהיה כאן כדי להישאר, אבל כרגע הם כאן, והם יותר אני מכל דבר אחר.

ולאחיין החדש שלי – יש לך עוד שנים של שירים, משחקים, וזכרונות נפלאים לפניך. קח אותם איתך, ותהנה מכל רגע! כי יש דברים שנועדו להישאר איתנו.

"הם איתי בתוך תוכי – אותם עוד לא שכחתי"

וביום השמיני

כשהייתי קטנה, דמיינתי את אלהים בתור איש זקן בגלימה לבנה, עם שיער וזקן לבנים וארוכים במיוחד, יושב לו על כסא-ענן מלכותי למדי ומתבונן למטה בחוכמה.

יש סיכוי שקראתי יותר מדי ספרי פנטזיה באותה תקופה.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, עמדתי להתחיל במשפט "אני לא חזקה בענייני דת ואמונה", אבל במחשבה שנייה, החלטתי שזו טעות שרובנו, "האנשים הרגילים", עושים. רוב האנשים שאני מכירה מאמינים במשהו – בין אם זה בדמות מסתורית, בטבע, באנשים שסביבם, או בכל דבר אחר. הכרתי לא מעט אנשים המאמינים בדברים אלו באדיקות חזקה יותר מהחרדי הכי חרד במאה שערים. כשאני גדלתי, לדוגמה, החיפוש אחר הסבא הזקן המשקיף מהעננים, התחלף בחיפוש אחר שלמות, בחיפוש אחר קצב. לא ארחיק ואומר שזו הדת שלי, אבל יש שהיו קוראים לזה "אלוהים אחרים".

בשכונה בה גדלתי בקריית אתא, היו לא מעט אנשי כיפות סרוגות, וחרדים. יכול להיות שהזכרונות האלו הם סתם מהעיניים התמימות יותר של פעם, אבל אני זוכרת שדיי חיינו בשלום אחד עם השני. הם לא העירו כשראו את האורות הנדלקים והנכבים מהדירה שלנו ביום כיפור, ואנחנו הסתקרנו ממנהגים כמו תקיעת היתד הראשונה של הסוכה במוצאי אותו יום כיפור (כי אם כבר לא לישון מהרעש, למה לא להתעניין). בסך הכל, נראה לי שאפשר היה לקרוא לקשרים שהיו לנו אחד עם השני שכנות טובה.

שנים אחר כך, בקורס קצינים, התחושות השתנו. המסגרת הזו אהבה לנכס לדת ולהולכים בה חוכמה וקדושה שהצליחו לשגע אותי. כאילו כל ההרגלים שסיגלתי לאורך השנים שווים פחות כי הם לא כתובים באיזה ספר באותיות קידוש לבנה. מחשבות ה"חיה ותן לחיות" התחזקו אצלי, יחד עם תסכול הולך וגובר על המצב הקיים.

דמיינתי את האלהים הזה שלהם, אותו אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, אותה דמות ערטילאית מהכתובים, אותו איש זקן היושב על כסא-ענן מהילדות שלי. דמיינתי אותו מסתכל למטה, וצוחק – עליהם, ועליי.

"ומצטער שהוא ברא אותם…"

דני ליטני ויהונתן גפן ביצעו את השיר "הם מסתירים את אלהים" במופעם המשותף הראשון "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל", בשנת 1974. כמעט 40 שנה לאחר מכן, ולא ברור כמה השתנה.

בימים בהם דיבורי השוויון בנטל נכנסים ויוצאים מהשיח הציבורי, המקום היחיד עם אוטובוסים בשישי בלילה הוא חיפה (כבוד!), ולא חסרים מקומות בארץ בהם אנשים יירקו על ילדה קטנה כי היא לא לבושה צנוע מספיק, אני תוהה מי מסוגל לזלזל ככה באלהים שלו, ולחשוב שלזה הוא התכוון.

אני מהאנשים הרגילים האלה – שלרוב יגידו שהם לא חזקים בענייני דת ואמונה, אפילו אם זה קצת מפספס את האמת; אבל אני רוצה להאמין (כן כן, להאמין) שאם כבר מישהו יוצר לעצמו דמות אלוהית כזו או אחרת להאמין בה, זה צריך להיות כדי לתת לעצמו סיבות ותמריצים להיות אדם טוב יותר – לא כדי להרגיש עליון על הסובבים אותו, ובטח שלא כדי לאפשר לעצמו להיות אדם פחות טוב.

בוב דילן אפילו יותר נחרץ ממני בעניין הזה – כנראה שהוא ראה בחייו יותר אנשים המשוכנעים בצדקת דרכם ובאלוהיהם.

"And you never ask questions when God's on your side"

– "וביום השמיני, ברא האדם את אלהים".

חומוס טוב זה בדוק

לפני כמה שנים, אם הייתם שואלים אותי, או כל אחד שמכיר אותי כנראה, איפה אלמד – התשובה הייתה בלי ספק האוניבריסטה העברית. למה? כי הקמפוסים נראים לי כיפיים, כי נשמע שיש שם דברים שיעניינו אותי, ובעיקר – כי אני רוצה לגור בירושלים מתישהו, ובואו נודה בזה – אם לא באוניברסיטה, אז לא ברור שזה יקרה.

מאז עברתי לתל אביב. העיר גדלה עליי, אני גדלתי עליה, אבל ההנחה הסבירה הייתה עדיין שתקופת ירושלים והאוניברסיטה יגיעו בסוף שנות ה-חיים-משוגעים-במרכז-תל-אביב.

ואז, כשעמדתי בפני ההחלטה, הבנתי שהיא כבר לא קלה כמו שחשבתי שהיא תהיה. המחשבה על לעזוב את תל אביב פתאום לא הייתה כל כך כיפית – הרגשתי שאני עוד רחוקה מלמצות את העיר הזו. אותה תקופה נדמה היה כאילו בכל צעד ושעל העולם מנסה לשלוח לי רמזים סותרים: ביקרתי חברים בירושלים, ניסיתי לדמיין איזה כיף יהיה לגלות את הרחובות האלו ולהפוך אותם גם לקצת שלי, חשבתי לעצמי כמה כיף ללכת עם צעיף וכובע (כי למרות שאני שונאת קור, אני מאוד אוהבת צעיפים וכובעים)… ואז קמתי בבוקר בדירה של החברים, ונגמר החלב. ולא היה סופר מתחת לבית… וכשחזרתי לתל אביב, רציתי למלא דלק. אבל התחנות ביציאה מהעיר היו סגורות כי שבת… קיללתי מתחת לשפה, הידרדרתי כמעט-בניוטרל לתחנת הדלק הבאה בצומת הראל, הגעתי הביתה לת"א, קניתי ביצים, בייקון וחלב מתחת לבית, והכנתי לי ארוחת בוקר – כמו ששבת בבוקר צריכה להיראות… לא לפני שחיפשתי חניה הרבה יותר מדי זמן, כמובן…

לחברים מכאן ומכאן היו הרבה סיבות מעולות ללמה העיר שהם גרים בה עכשיו מוצלחת יותר, ולתקופה קצרה שם, תחרות ירושלים-ת"א על קיר הפייסבוק שלי נראתה בערך כמו השיר הזה:

 

"פה החומוס טוב זה בדוק"

בסופו של דבר, החלטתי להישאר בת"א. האמת היא שבסוף היום, זו אפילו לא הייתה ההחלטה הכי דרמטית של התקופה ההיא – זה פשוט היה הדבר הכי טבעי (הטריק בלקבל החלטה הוא להתמודד עם החלטה יותר גדולה ככה שההחלטה המקורית מתגמדת לידה ונפתרת לבד, מסתבר).

אבל האמת היא, בשקט בשקט, שהסיבה שבגללה היה לי קשה עם ההחלטה, היא אפילו יותר מטופשת משהייתם מצפים: כשעברתי לחיפה מהקריות, היה קל מאוד לראות מי בביה"ס החדש הוא חיפאי ומי מגיע מבחוץ. כשהגעתי לצבא אחוות הצפונים (והמרוחקים בכלל) הייתה גם היא חזקה. לערים יש אופי, אין לי ספק בכך. והאופי התל אביבי… האופי התל אביבי הוא קשה… הוא הרבה אנשים שמחפשים ולא מוצאים, הוא הרבה אנשים שהחליפו את השאיפות באדישות וכהות חושים, הוא החופש המוחלט, הוא הכי רועש, והכי לבד. האופי התל אביבי הוא אילן הייטנר בחוכמת הבייגלה. הוא הבועה שצריך דרכון כדי להיכנס ולצאת ממנה. הוא מה שכולנו מעריצים ומתעבים. והוא כל כך פאקין out there. האופי הירושלמי לעומתו – הוא אחר… אני לא אתעמק כאן יותר מדי, גם כי הוא לא מספיק שלי כדי לתאר אותו ככה, וגם כי – נו, יש דברים שקשה להסביר במילים.

אז התשובה הכנה – לא רציתי שהאופי התל אביבי הזה ישתלט עליי בלי שאשים לב. ברור שזה לא חייב לקרות, ברור שזה קצת דרמטי מדי, וברור שיש כאן הרבה מאוד אנשים טובים שרחוקים מאוד מהסטראוטיפ – אחרת כבר מזמן הייתי בורחת (במיוחד לכל התל אביבים מביניכם שקוראים את הפוסט הזה ולא סגרו אותו אחרי הפסקה האחרונה – אתם בסדר אתם). אבל איפשהו, כשאנשים אמרו "דווקא מתאים לך ללמוד בירושלים" משהו בי נרגע.

השיר "העיר" תורגם ע"י עלי מוהר משיר יווני של קאופיס, והולחן ובוצע ע"י שם טוב לוי. האמת היא שמסיבות דומות לאלו שכאן – השיר בעיקר עולה לי לראש סביב אנשים שחושבים לרדת מהארץ, אבל אם נשים את זה רגע בצד, אז בהקשר הנוכחי – הוא מזכיר לי בעיקר כמה גם הבחירה על מה אנחנו לוקחים מהעיר היא שלנו (או לפחות, השתקפות של מי שאנחנו), וכמה קל להפיל הכל עליה:

 

"כי הן כל המקומות – הם העיר הזאת"

כשאנשים חדשים שואלים אותי מאיפה אני, התשובות משתנות: לפעמים זה "שוכרת בתל אביב, במקור מחיפה", לפעמים זה פשוט "מתל אביב", לעתים רחוקות יותר זה "במקור בכלל מקריית אתא, אבל עכשיו מתל אביב". יכול להיות שזה מקרי, ויכול להיות שבכל יום אני משוייכת לעיר קצת אחרת.

לא נראה לי שהפכתי לסטראוטיפ התל אביבי – לפחות לא בינתיים. ספגתי הרבה מהצדדים החיוביים של העיר, וכנראה גם קצת מהצדדים הפחות טובים. כל עיר שעברתי בה השאירה בי את אותותיה, לכל הפחות בדמות חומוס טוב בשישי בצהרים.

היום כשאני מבקרת חברים בירושלים, אני עדיין קצת תוהה מה היה אם, אבל לפחות בינתיים, תל אביב מחייכת אליי. ברור לי שאני והיא זה לא For life, אבל בינתיים – אני נהנית לחייך בחזרה.