לפעמים זה קל לדמיין

החודש לפני 32 שנה, ב8 בדצמבר 1980, ג'ון לנון מת.

מהרגעים הגורליים האלו, שאתם שואלים את עצמכם: "איפה הייתי כשזה קרה" או "מה עשיתי כששמעתי על זה".
אז אני אפילו לא הייתי קרובה ללהיות בתכנון.

נולדתי לעולם בו אין ג'ון לנון, ובטח ובטח שאין ביטלס. לפני עשר שנים בערך גיליתי את הביטלס באמת. קניתי לאט לאט את כל האלבומים, ראיתי את הסרטים, ניגנתי ושרתי את השירים, תפסתי צדדים בשאלת מי הביטל המוצלח ביותר, וכל מה שרק תרצו. זה היה נפלא, לגלות אותם ככה, באמת. אפילו ההורים התלהבו לשמוע שירים "מהתקופה שלהם" מהחדר שלי – גם בגלל הכיף שכנראה טמון בלשמוע משהו מוכר, וגם בגלל שכנראה היה להם הרבה יותר קל להתחבר לזה מאשר לצלילים המוזרים האחרים שיצאו מהמערכת בחדר בחלק גדול מהזמן.

הביטלס הפכו לשלי. שלי, כמו של הרבה אנשים, זה נכון, אבל לא פחות שלי. אולי אפילו יותר שלי משל ההורים – ששמעו את השירים כשהם רק יצאו – שכנראה אהבו אותם לא פחות ממני – שקיבלו את החוויה המדהימה של להיות-שם-כשזה-קורה – אבל לא הצטרכו לבחור בזה בשום שלב, כי זה פשוט היה כל כך שם.

כשחושבים על זה, זה כנראה לא כל כך מדוייק לומר שנולדתי לעולם בו אין לנון וביטלס, פשוט כי מבחינתי הם היו שם. לא פעם אפילו חשבתי לעצמי איזה מוזר היה ודאי לגדול בעולם שבו באמת עוד לא היו ביטלס. איזה מוזר זה היה לגדול אפילו בתור אחד מהביטלס עצמם, מבלי שיהיה לך את הביטלס לגדול עליהם.

כנראה שחלק מהדתות והאמונות נותנות מענה לשאלה "איפה הייתי כשזה קרה", אבל לי יש תשובה קצת שונה הפעם:

"בדצמבר תל אביבי מפלח וקר…"

דני רובס, אחד היוצרים היותר מקסימים בעיניי, גם הוא מעריץ ביטלס מושבע. את השיר "רכבות 68-80-88" הוא כנראה כתב בתור התשובה לשאלות איפה-הייתי-ומה-הרגשתי. הייתי בהרבה הופעות של רובס, ולא נראה לי שהייתה הופעה אחת ללא השיר הזה, כולל הסיפור שמאחוריו, ובדרך כלל גם כולל לחלוחית קטנה בעיניים בזמן שהוא מספר אותו. כשאני שומעת את השיר הזה, תחושת הכאב על מותו של לנון יותר אמיתית מאי פעם. אני יכולה לשמוע את קוטנר מודיע על כך ברדיו, אני יכולה לראות את רובס הולך בכיכר דיזנגוף שלו-שלי ומתחבק עם אשתו, אני יכולה לראות את סינתיה לנון עומדת על הרציף כשהרכבת של לנון נוסעת, ואת יוקו אונו עומדת המומה לאחר שמארק צ'אפמן ירה בו.
כשאני שומעת את השיר הזה, זה כמעט כאילו יש לי תשובה לשאלות האלו, והתשובה האמיתית כבר לא משנה יותר. הייתי שם כשג'ון לנון מת – הייתי שם לא כי אני רוצה להיות שם, אלא פשוט כי זה מה שקרה, ואלה החיים. הייתי שם כי כנראה שאתה לא יכול לאהוב את הביטלס ולא להיות שם מדי פעם, גם אם לקצת.

מצחיק שאין צורך בשיר של הביטלס כדי להתגעגע אליהם.

תהיתי איך לסיים את הפוסט הזה – בהתחלה חשבתי שאסיים אותו עם שיר של הביטלס, או עם "Imagine" או משהו, אבל אז דווקא נזכרתי בשיר "I just shot John Lennon" של הCranberries – שיר שבהרבה מובנים הוא ההפך מהשיר של רובס, אבל דווקא בגלל זה אולי משלים את מה שחסר לחוויה הזו – שיר שמספר מה קרה שם בצורה הכי פשוטה שיש:

"He said, I just shot John Lennon"

מצחיק להתגעגע ככה למשהו שמעולם לא חווית באמת.

אז איפה אתם הייתם כשג'ון לנון מת?

עניין של הרגשה

נראה לי שאתחיל בלהגיד שאני לא בנאדם של חורף.
אבל נגיע לזה בסוף.

השיר "A hard rain's a-gonna fall" פגש אותי לראשונה בכלל תחת השם "גשם כבד עומד ליפול". לפני 11שנים בערך, אי שם בתחילת החטיבה, כשהטעם המוזיקלי שלי עוד התעצב לפי הדברים שאחי הגדול שמע, ובמצב רוח טוב השמיע לי (לימים אני יכולה להגיד: איזה מזל שהיה לו טעם כל כך מגוון ורחב), הוא השמיע לי את השיר "גשם כבד עומד ליפול", בביצוע של אביב גפן. אני בשלב הזה בחיי כבר ידעתי להגיד בבירור שאני מאוד לא אוהבת את איך שאביב גפן נשמע, אבל משהו בשיר הזה תפס אותי, ואפילו קצת התבאסתי מהעובדה שאביב גפן מבצע אותו – למה זה לא יכול להיות מישהו אחר? ומה במילים האלה כל כך תופס לי את הבטן כך שהסאונד של אביב גפן לא יפריע לי?

"עוד מעט…"

אגב, כמה שנים אח"כ כשחפרתי יותר ברוק הישראלי הישן, גיליתי בכלל את הגרסה של דני ליטני מההופעה שלו ושל יונתן גפן, אבל זה כבר מחוץ לסיפור, ויש גבול לכמות הגרסאות של אותו שיר שאפשר לשים בפוסט אחד. נראה לי שנשאיר את זה על… שתי גרסאות.

שאלתי את אחי מה הסיפור של השיר. הוא אמר שזה תרגום של שיר של בוב דילן.
"אה, נראה לי ששמעתי עליו. אוקיי, אבל מה הקטע שלו?", שאלתי.
הוא גמגם ואמר לי בקוצר רוח שזה מורכב, "אבל מה שזה גורם לך להרגיש – אז זה הקטע שלו".

שמעתי את השיר המקורי שוב ושוב, ואז את הביצוע של אביב גפן. קצת מצחיק, האמת – זה השיר היחיד שהוא לא של דיסני שכשאני חושבת עליו אז הוא מתנגן לי בראש גם בעברית וגם באנגלית. כאילו בסטריאו… לא הצלחתי להתרכז במה השיר אומר כשלם – כל פעם שורה אחרת תפסה אותי, בסקרנות תהומית כזו, בצביטה של חלקים שונים בגוף. כל שורה הפעילה אצלי חוש אחר – זרקה אותי למקום שמכיל אנשים בלי ידיים ויערות עצובים, הצלחתי לשמוע 10000 לחישות ולהרגיש שאף אחד לא מקשיב, ואפילו לפעמים היה נדמה לי שהעיניים שלי עצמי כחולות, ולא חומות.

"Oh, where have you been…"

הרגשתי דיי טיפשי – למה אני לא מסוגלת להתרכז בשיר פעם אחת כמה דקות ברצף ולהגיד מה הוא אומר?!

כמו שבטח הצלחתם להבין מהבלוג הזה, אני בנאדם של מילים. בשבילי, לא לנתח שיר שתופס אותי מיידית בשלב הזה היה חוויה מאוד אחרת מכל מה שהכרתי. אבל ההסבר-לא-הסבר שאחי נתן היה בסופו של דבר כל מה שהייתי צריכה – מסתבר שמה שזה גרם לי להרגיש – אז זה הקטע שלו.

שנים אחר כך, ואני פותחת בלוג שמנסה להסביר מה השירים גורמים לי להרגיש ומה הקטע שלהם. מי שלא מופתע שירים את ידו.

"…But I'll know my songs well before I start singin'"

היום אם תבקשו ממני, אני מאמינה שאני אוכל לנסח לכם מה השיר אומר. אבל לפחות בינתיים, בחרתי שלא לעשות את זה – אפילו לא מול עצמי. משהו בי לא רוצה להפשיט את התחושות למילים שמסודרות יפה במשפט. משהו בי רוצה להשאיר אותן שם – מפוזרות בשורה אחרת כל פעם – על גבי 6 כבישים עקומים, עם יונים מתות מכוסות עלי זית, תוהות למה שם האפס הוא מלך.

כי זה הקטע שלו.

ובחזרה לעניין החורף: עד התיכון לא חשבתי שאני בנאדם של חורף או של קיץ – מה שבא ברוך הבא. לכל עונה את היתרונות והחסרונות שלה. מתישהו בתיכון, הבנתי שאני בעצם ממש בנאדם של קיץ ובכלל בכלל לא בנאדם של חורף – בגלל האור הרב יותר, הים, תחושת החופש, ועוד שלל סיבות שאף אחת מהן היא לא לעניינינו, אבל עם קצת מזל, אולי לעניינינו בפוסט הבא.

מאז שההכרה הזו נחתה עליי ועד היום, בכל פעם שיורד גשם על החלון, אני חוזרת בראש לחדר העבודה הישן בבית הישן של ההורים, לקול של אביב גפן אומר "גשם כבד עומד ליפול", ובמקביל לקול של בוב דילן אומר "And it's a hard rain's a-gonna fall", ואחריהם, לקול של אחי שאומר "מה שזה גורם לך להרגיש – אז זה הקטע שלו".

בצורה קצת מצחיקה ולא לגמרי מוסברת, זה גורם לי לאהוב את החורף קצת יותר.

בין פיצוץ לפיצוץ

כשהתחילו האזעקות באיזור, קרובה שעשתה עלייה לא מזמן שאלה אותי לפני כמה ימים איך מגיעים למצב בו לא לחוצים כל הזמן. אותה שאלה עלתה שוב לפני כמה שעות, לאחר הפיצוץ הקרוב-מדי לבית. רק אנשים שבאים ממציאות אחרת (שפויה יותר, זה נכון) מסוגלים לשאול שאלות כאלה, ולהעמיד אותי בפני סיטואציה מביכה בה אני לא בטוחה מה לענות. בימים האחרונים התשובה הזו התחדדה עבורי.

מאיר אריאל התפרסם לראשונה וזכה לכינוי "הצנחן המזמר" כאשר ביצע את השיר "ירושלים של ברזל" בכנס לוחמים. אמנם גם לשיר זה הייחוד שלו, וחוץ ממנו הוא עוד כתב שירים רבים וטובים בהשארת מלחמות כאלה או אחרות, אבל לענייננו – הייתי רוצה דווקא להתמקד בשיר מאוד מסוים:

"ולך לך שרים לי במצעד הפזמונים"

השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו" הוא אחד השירים המקושרים למלחמה מהיותר מיוחדים שאני מכירה. הגאונות בשיר טמונה בכך שהוא מצליח לתפוס ולהתמקד בחלק החשוב ביותר של הסיטואציה הקשה הזו – באותו שקט שבין הפיצוצים. הגאונות הזו טמונה דווקא ברמיזה העדינה לבלאגן שבחוץ; בהתמקדות באותו חייל שמעביר את הזמן שלו בשמירה, במחשבות על חופשה, ובסיפור חזק וטוב; כאשר רק מדי פעם מבליחים דיבורי מלחמה על חוליית אויב, נצנוץ חשוד, או אפילו המקום בו מתרחש השיר. יכול להיות שרגע לפני השיר ורגע אחרי שהוא נגמר התרחש באיזור קרב מזעזע; אבל בזמן השיר – מוזיקה רגועה, 4-5 סיגריות, כמיהה לבית, ו"איים בזרם". לא ככה מרגישה מלחמה, אבל ככה חייב להרגיש חלק ממנה לפחות.

באותה מלחמה, מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא (ובחלק מהזמן גם לאונרד כהן!) היוו צוות שהופיע בפני חיילים בקו החזית. ההרכב זכה ליחס חם, אוהב ונרגש מהחיילים, ואף הקליט שיר משותף אחד – "אין לנו מילים":

"לא נורא אפשר לשיר גם לה לה לה"

לא יכלתי לחשוב על דרך מדוייקת, בוטה, ומקסימה יותר להמחיש את המסר הנחוץ מצוות הווי שכזה. כאילו באו ופשוט אמרו ישירות לחיילים: אתם צריכים הפוגה, אנחנו כאן כדי לתת לכם אותה בכוח, אבל אין סיבה להתכחש למציאות בשביל זה.

"אין לנו מה לכתוב, זה מעייף נורא
להמציא שירים יפים על אש ומלחמה"

זמן לא רב לאחר המלחמה, ולמרות ההצלחה במהלכה, ההרכב לא הצליח להתרומם. לתחושתם, ההופעות כנראה התאימו רק לתקופת המלחמה. לתחושתי, כנראה שכשלא היו פיצוצים, היה פחות צורך במוזיקה כמעבר חד ובוטה מלחימה למנוחה.

מגיעים למצב בו לא לחוצים כל הזמן למרות כל המסביב – לא כי המציאות לא מלחיצה, אלא כי חייבים. כי אי אפשר לחיות במציאות בה אנחנו כל הזמן לחוצים, אז אנחנו מפרקים אותה לחלקים. בפיצוצים אנחנו בודקים שאנחנו וכל היקרים לנו בסדר, ובין הפיצוצים, אנחנו ממשיכים בחיינו. כמובן שיש פה גם עניין של אופי, אבל זה לא העיקר – האופי שלנו אולי ייקבע את עצמת הלחץ, או את כמות הזמן שייקח לנו לעבור ממצב חירום ל"שגרה" ולהפך, אבל כדי להמשיך לחיות – אנחנו חייבים שגרה כלשהי, גם אם לפרקי זמן קצרים.

"אבל מה עם משהו יקרה?" – אותה קרובת משפחה שואלת, ובצדק.

"אז נתמודד איתו כשיקרה. אין סיבה לדאוג פעמיים".

עבורי, זו לא האדישות שהביאה איתה חיפה של לבנון השניה, וזו לא הבועה התל אביבית שהביאו איתן השנים האחרונות. זו גם לא חכמת חיים עתיקה ממרום שנותיי וחוויותי (sarcasm… bazinga!!), וממש לא בהכרח words to live by עבור כל מי שהוא לא אני. עבורי זו דווקא ההכרה המכאיבה שדברים רעים קורים גם לאנשים טובים, והאופטימיות שעדיין שם האומרת שבסוף יהיה טוב. ורק בעודי אומרת את המילים האלה בקול רם בפעם הראשונה, הבנתי כמה אני מאמינה בהן. נדאג וננקוט בכל אמצעי הזהירות בפיצוצים, נבכה ונתאבל רק אם נצטרך ובשאיפה אופטימית וקלושה שלעולם לא עוד, ועד אז – כל השאר ידאג לעצמו.

כל אחד מתמודד עם המצב בדרך אחרת, וכל צורות ההתמודדות (או לפחות רובן המוחלט…) הן לגיטימיות. אני לא מתיימרת לדעת או לנסות להיזכר איך זה מרגיש כשיש אזעקה כל שנייה וחצי – כולי הערצה לכל מי שנאלץ לחיות עם המציאות הזו, בין אם מבחירה ובין אם לאו.

כל שאני יכולה לאחל לנו הוא שלפחות עד ליום שלא יהיו עוד פיצוצים – להשתדל למצות את המירב מהבין לבין, ולנסות להירגע עם איזה שיר טוב. אחרי הכל – חיים רק פעם אחת.

הריקוד האחרון

הלימה לימה נסגר.
זה היה לפני שבועיים, וזה גם הזמן שלקח לי לפרוק את זה לכאן.
במקומו ייפתח מקום אחר. חדש יותר, טוב יותר אולי, אבל אחר.
אני אפילו אופטימית לגביו, אגב, אבל זה כבר להמשך הפוסט.

לפני כשנתיים סגרו את המועדון הראשון שקראתי לו בית. הסיטי-הול, או כמו שהסלוגן שלו היטיב לתאר, "הבית השני שלי", היה הבית החיפאי לכל מי שחיפש מוזיקה קצת אחרת. עם הסגירה של הסיטי-הול לקח לי מעל חצי שנה להשלים. אפילו תיעדתי את זה בזמנו בהגיגים הו-כה-עדיין-רלוונטיים, כך שתדעו שאני לא משקרת: תקופת בית שני – הגיגים על הסיטיהול, ועל העתיד

ואז גם המקבילה התל אביבית של הסיטי-הול – הברזילי – נסגר.

ומאז היו עוד כמה סטוצים חולפים, אבל שום דבר לא באותה עצימות.

ומתישהו, בלי לשים לב, הלימה לימה תפס את המקום החסר. רוב ההופעות הכיפיות רוכזו בו, וליין הדאבסטפ של מאססס בשבתות הפך לחלק קבוע מתפריט הסופ"ש שלי. תוסיפו לזה רגאיי ברביעי, ובזמנו גם היפהופ בשלישי,  ערבי ספוקן וורד מעת לעת, וקיבלנו… עיר מקלט. ככה בשקט בשקט. מסיבה אחרי מסיבה, הופעה אחרי הופעה, בלי להעז לקרוא לה בית שמא תיעלם יום אחד.

שבע שנים שהמקום פעל במתכונתו הנוכחית, שזה המון בשנים של מועדונים/דאנס-ברים, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדמיין כמה זה בשנים של כלב.
ביום שבת לפני שבועיים, קפצנו למסיבת הסגירה. מאילוצים קצת פחות מתוכננים היינו שם רק שעה, אבל מסתבר שזה מספיק להגיד וגם להרגיש את הסוף. השיר האחרון שנוגן בלימה לימה היה השיר הבא:

"We saw the writing on the wall"

יש לי וידוי: אני סאקרית של קיטש. לרוב, גם אם הוא דביק בצורה מזעזעת. במצב רוח נכון, אני מסוגלת לראות אינסוף צ'יק-פליקס, לא משנה כמה הם חוזרים על עצמם, ואני חייבת-חייבת-חייבת סוף טוב. לרוב, קיטש בעיניי הוא הקצנת הטוב הזה שכולנו מחפשים לכדי גיחוך. אמנם הגיחוך הזה נתקע בגרון כמו צמר גפן מתוק, אבל הוא כל כך הכרחי כדי להזכיר לנו להנות מהדברים הטובים וגם לא לקחת אותם ברצינות מדי. עדיף עד גיחוך מאשר עד כאב.

כמובן ששירים שכאלה מתאימים להרבה סופים באשר הם, אבל הריקוד האחרון במועדון… לפחות כמו הריקוד האחרון בDirty Dancing. ובעוד שברקע נשמע קול האומר "We saw the writing on the wall", אני רק מדמיינת את שלומי מנגר (הבעלים לשעבר של הסיטי-הול) וירון דנוך (הבעלים לשעבר של הברזילי, שותף בלימה-לימה, ואם אני לא טועה יוזם המקום החדש שייבנה במקומו) – שניהם מעין הכלאות בין שלום חנוך לברי סחרוף של תרבות המוזיקה והמועדונים וראויים להערצה לא פחות מהם – בתמונת סמי-אינסטגרם בפתחי המועדונים-שכבר-לא-שלהם במעין השלמה-חצי-השלמה עם המציאות.

הבנתי שבמקום הלימה לימה יפתח מקום חדש, גם בהנהגתו של דנוך, בשם הOCD. מעבר לכך שכבר השם מרמז שזה עשוי להיות שידוך מוצלח, אם הבנתי נכון המקום אמור להיות יותר בסגנון הברזילי; וסוג-של-ברזילי + דנוך = פוטנציאל גדול לכיף.

באלבומו השני של קוואמי – ראפר בחסד, ומנחה התכניות האגדיות "הקצה" ו"עסק שחור", מופיע שיר מאוד מיוחד (אם כי יש שיגידו חופר מדי):

"ואני לוקח אתכם איתי"

מהרבה סיבות, נראה לי שהדמות המוצגת בשיר הזה מאוד שנויה במחלוקת, אבל נראה לי שזה בדיוק מסוג השירים, שככל שעובר הזמן, ולמרות עידן האינטרנט, כל אוהב מוזיקה אמיתי יכול למצוא את עצמו בחלק אחר שלו. ובמקרה הזה, איך אפשר שלא:

"הייתי שם כשפתחו את הרוקסן וסגרו את הפינגווין
כשסגרו את הרוקסן ופתחו את הלוגוס
הייתי שם כשסגרו את הלוגוס ופתחו את הבארבי
הייתי בהופעות הראשונות של העיר השנייה, המרתף 10, הפרגוד, הסירה, הסינדרום
הייתי שם כשסגרו את הדינמו ופתחו את הסופהביט
כשפתחו את הקוסמונאוט וסגרו את הצופה
ופתחו את הג'ה פאן, לבונטין 7
הייתי שם כשסגרו את הסופהביט ופתחו את קפה ברזילי
הייתי שם כשסגרו את ברזילי ופתחו את… ברזילי"

השנים עוברות, מועדונים באים והולכים, משנים את שמותיהם ופניהם, לעתים מאבדים את הרוח בדרך, ולעתים מגלים רוח חדשה.
כנראה שההבדל בין הסיטי-הול ללימה לימה, הוא ההבנה שהסגירה היא חלק מההתנהלות הטבעית של הדברים, ושכל עוד יש מספיק אנשים שהרוח הנכונה בוערת בהם – יגיע הבית החדש. רק לפני כמה ימים קיבלתי מייל משמח מאקו"ם על הקמתו של "בית היוצר" – מקום מגניב לשימוש אמנים שרוצים להופיע, להתאמן, להרים אירועים, ומה לא. לכאלה יוזמות אי אפשר להישאר אדישים.
אפילו שהפעם לא נזקקתי לדרמטיות המוגזמת, היה כיף לסיים עם "I had the time of my life", כי מה כבר יכול להיות רע בריקוד אחרון.

למרות שהם לא מכירים אותי, למקרה שזה יתגלגל אליהם, זו ההזדמנות להגיד – תודה עצומה לשלומי מנגר, ליורם דנוך, ושכמותם.
אל תאבדו את הקצה.

באמצע הדרך

היופי בטיול ארוך הוא הרגע הזה שבו אתם רחוקים מספיק מההתחלה, ורחוקים מספיק מהסוף, כך שבעצם הכל מרגיש כמו הווה מתמשך; ואתם – אתם רוכבים עליו בלי להיות בטוחים לאיפה הוא לוקח אתכם, כמו שתמיד עשיתם, כך נדמה.

בצורה קצת מצחיקה, דווקא השיר Me And Julio Down By The Schoolyard של פול סיימון מתחבר אצלי למקום הזה בדיוק:

"I'm on my way"

שיר מוזר למדי, חייבים להודות, בו הבנים נמלטים, נתפסים, ומשוחררים, על פשע שלא ברור מהו.
רבים ניסו לפרש אותו, וחלקם אף באו בביקורות חריפות. אפילו סיימון עצמו, שאמר בתחילה שהוא משאיר פינות פתוחות כמו מה הפשע שבוצע וכו' לפרשנות המאזין, אמר לאחרונה כי השיר לוקה בחוסר עקביות מסויימת.

אבל למי אכפת העקביות של השיר כשמספיקות כמה שורות, גם אם משוללות כל הקשר, כדי לתפוס אותך?

"I'm on my way
I don't know where I'm going
I'm on my way
Taking my time but I don't know where…"

הכרתי את השיר בגיל מאוד צעיר, ובכל פעם מחדש, רק השורות האלו הן שתפסו אותי; הן והמנגינה המאוד מסקרנת המלווה אותן.
כל מה שעבר לי בראש בכל פעם זה תחושת נדידה שמבחירה דווקא, של אינסוף זמן, של חופש.
לקח כמות זמן לא מבוטלת עד שהבנתי שבעצם מדובר בבריחה, שכנראה מעידה דווקא על זמן מוגבל ו… סוג מאוד מסויים של בחירה, אם בכלל…

חוץ מסיימון כאן, המוזיקה שבדרך כלל מתקשרת אצלי לתחושה הזו היא כמובן מוזיקת קאנטרי – כזו שמספיקים כמה צלילים ממנה כדי לדמיין חבר'ה על סוסים עם כובעי קאובוי רוכבים לעבר השקיעה – וכנראה באותה נשימה לעבר הלא נודע.

בשנת 1981 התאחדה לה קבוצת אולסטארס ישראלית לתכנית מיוחדת על טהרת הקאנטרי – "עמק הנהר האדום" (את הדיסק אגב, כנראה עדיין אפשר למצוא במבצעי ה-3 ב-100 למיניהם. קלטת הוידאו תדרוש כנראה חיפוש בארכיוני ערוץ 1).
אחד השירים היפים באלבום מעביר גם הוא את אותה תחושת נסיעה אל הלא נודע:

"אין לי שום מושג לאן"

כשכל מה שהאדם המדובר יודע זה שהוא נוסע למערב, נראה שהעבר שלו לו מאוד משנה, ואת העתיד שלו הוא עצמו רוצה לצייר באותה צורה קלילה.
כנראה שכשאתה לא יודע לאן אתה הולך, אין הרבה מה להפסיד.

למרות הרומנטיזציה שבאה עם שירים מהסוג הזה, נראה לי קצת עצוב לחיות בלי שיש לך מה להפסיד. בטח ובטח שמוזר לי לדמיין חיים שלמים ככה.
מצד שני, אולי ככה זה מרגיש בסוף טיול…

Here's to some new adventures…

זרים מבחירה

"את חייבת לעצמך לטייל קצת לבד. זה חוויה אחרת, ואת ממש תהני ממנה" – הוא אמר לי.
"כן… נו… אולי… מעדיפה חברים… צחוקים… חוויות משותפות… נראה מי נכיר על הדרך… נזרום…" – עניתי. עם עוד הרבה שלוש-נקודות בין המילים.

היופי בלטייל עם הרכב חברים מוצלח, הוא בין היתר שאם אתה רוצה, אתה יכול למצוא את הלבד שלך. לפני כמה שבועות, הייתה לי הזדמנות לטייל כמה ימים לבד. החברים יצאו לצלול באי שליד, ואני והאזניים הרגישות שלי העדפנו לחפש חוויה אחרת.

האמת – זה היה בדיוק השלב בו רציתי קצת לבד.
האמת הנוספת – מה-זה פחדתי שיהיה מעאפן.

אז קמתי לדירה ריקה, בשילוב מוזר של רוגע ופחד. הכנתי לעצמי כוס קפה טסטר'ס-צ'ויס שקנינו רק יום-יומיים קודם לכן בשביל טעם של בית, ובעודי מתענגת על הטעם של קפה נורמלי (אם כי בלי סוכר), התחלתי לחשוב איך כובשים את עיר החוף הזו.
המשימה הראשונה: למצוא חוף יפה. כזה כמו בגלויות, שההוריקן של לפני כמה ימים לא לכלך באיכסה של אצות.

אז התחלתי ללכת על פני חופים מלאים באיכסה, מחפשת רמז לחוף שלי, ובוחנת את הסביבה בחשדנות…

"People are strange when your a stranger"

The Doors שחררו את השיר המדובר ב67', ואני לא אופתע אם זה השיר שעולה לכל אחד בראש כשהוא במקום חדש וקצת מחוץ לcomfort zone שלו. הרי אף אחד מאיתנו לא באמת צריך להגיע לרמות הדיכאון של ג'ים מוריסון כדי להתחבר לתחושת הזרות מפעם לפעם. בלי לשים לב, התחלתי לשרוק את השיר המדובר. היופי בלשרוק שיר שמושפע מקברט, הוא שהוא נשמע מאוד שמח, ואי אפשר באמת להישאר אדישים לכך.
לא עברו 2 דקות משהתחלתי לשרוק (האמת היא שזו כבר רק תחושה – כאמור, לא באמת שמתי לב מתי התחלתי…), ופתאום שמתי לב שלא מעט אנשים שעוברים על פני מחייכים אליי. נראה שהם אהבו את השריקות. כנראה שעם הטיון הנכון, People actually look friendly when you're a stranger.

ב20 דקות הליכה בערך, הפרצופים המאיימים התחלפו בפרצופים ידידותיים, והחופים מלאי האצות התחלפו בחוף מקסים בדיוק כמו שחיפשתי. אחרי כמה שעות רביצה, עשרות עמודים בספר הקריאה שלי, ומספר טבילות במים הצלולים, אפשר היה להגיד שהמשימה הושלמה בהצלחה. משם הדרך להרפתקת השנורקלינג-מערות-מים של מחר כבר הייתה קצרה.

מפתיע כמה מהר תחושת הזרות יכולה להיעלם.

אבל אם כבר שירי זרים, האמת היא שעוד יותר מפתיע כמה גם לאורך זמן תחושת הזרות עדיין טבועה בנו:

"I'm a legal alien"

בשורה של איזכורים משעשעים ל"מה זה להיות בריטי", סטינג מוליך אותנו דרך תחושות הזרות המלוות את האדם עם הגינונים הכה שונים שעבר לגור מעבר לים. נגינת הבראס הניו יורקית למדי שמצטרפת לסגנון הניו-ווייב (?!) המאפיין את כל אותו אלבום מעבירה בצורה מעולה את תחושת הקפיצה בין 2 העולמות. סטינג מזכיר לנו: "Be yourself no matter what they say" – בהחלט מילים לחיות לפיהן, אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה אותם "הם" באמת אומרים – אני לא בטוחה כמה זה באמת קשה להיות עצמנו במקום זר, או כמה מזה רק בראש שלנו.
אני משערת שזה שילוב של השניים, אבל נראה לי שכשאנחנו רחוקים, איפשהו קל לנו לחשוב על הרגלי הבית-שמעבר-לים שלנו בערגה יתרה, גם אלו שבבית היינו מתרחקים מהם. סוג של כל-ישראל-חברים-כשזה-בחו"ל שכזה. תכל'ס, בעולם שבו חלקנו הגדול כל כך שונה אחד מהשני גם ככה, נראה לי שצריך להתאמץ כדי להיות מוזר באמת.

אחרי חודש מגוון מאוד במקסיקו, הגענו לגואטמלה.
כמעט כל האנשים שאנחנו חולפים על פניהם ברחוב אומרים לנו שלום.
מדינה חדשה, מטבע חדש, אנשים חדשים, חוויות חדשות, ותחושת זרות שנעלמת לאיטה.

בואנאס נוצ'ס מקסיקו,
בואנוס דיאס גואטמלה.

מה זה חופש בכלל

אני – בחופש.
כזה שבנקודה הזו בזמן, אני לא בטוחה מתי הוא התחיל ומתי הוא הולך להיגמר. במקרה, דיי קל לי להסביר את החופש הזה, כי הוא בדמות טיול של חודשיים וחצי, ובין 2 תקופות בחיים. נראה לי שאם סתם הייתי בבית, זה היה קצת יותר קשה להסביר.

הפוסט הזה הוא קצת שונה – רציתי להקדיש אותו לשירי חופש, ואז הבנתי שאני בעצם רוצה להקדיש אותו לז'אנר חופש.
אל דאגה – אני אסביר.
בתור ראפרית ואוהבת מוזיקה שחורה בכלל, אני והרגאיי חברים לא מאתמול, אבל האמת היא שאף פעם לא הייתי מהמעריצים האדוקים של הז'אנר. מבחינתי, זה ז'אנר שבעיקר כיף לשמוע בסוף מסיבה, במיוחד כדי לנוח מהדראם&בייס או מהדאבסטפ, ז'אנר שכיף אם הוא עולה בשאפל מדי פעם, ובעיקר ז'אנר שהשילובים שלו עם הסגנונות השחורים האחרים מאוד מרעננים, מחזקים, ומתבלים את השירים שהוא פוגש.

אבל בשנים האחרונות – הרבה משירי הרגאיי נכנסו בלי לשים לב לפסקול החופש שלי. אותו פסקול לא מוגדר של השירים שאני אשים כשאני בחופש מוגדר יותר או פחות, או כשאני ממש ארצה כזה.

בטח חלקכם חושב לעצמו "נו יופי… את יושבת לך על ערסל באיזה חוף בקאריביים עם קוקוס ביד… בטח שתחשבי על רגאיי כפסקול חופש". ואתם אפילו תצדקו. אבל זה בדיוק חלק מהנקודה – הרגאיי כחלק מהשורשים שלו זורק אותנו בצורה מושלמת לתמונה הזו – תמונה שמחה וחסרת דאגות, ו… נו, מאוד חופשית. כמובן שיש בו עוד הרבה מעבר לכך ואי אפשר להתעלם מזה אם באמת רוצים לדבר על הז'אנר, אבל לפני שנגיע לשם, תרשו לי להתעכב עוד רגע על התמונה שציירתי כרגע: יש משהו באמת המאוד פשוטה הזו שחלק גדול מהשירים של הרגאיי באים לצייר לנו. כל החשיבה החיובית והזרימה עם החיים האלו. אפשר להפיל את זה על הסטלנות האופפת את האמנים, או סתם על השמש הג'מייקאנית, אבל זה בכלל לא משנה – כך או אחרת, הם עלו כאן על משהו, וזה תמיד כיף לקחת חלק במשהו טוב.

ממש בשנים האחרונות, אמן ישראלי בשם קוטג' הוציא אלבום בכורה. השיר הפותח את האלבום הוא פשוט המחשה נהדרת בעיניי לכל מה שטוב בז'אנר הזה, ואפילו בעברית!

"אני מתכוון להמשיך לשמוח כמה שאוכל"

את המחשבות שיש לי לגבי אמיתות פשוטות המסתתרות בשירים אני כבר אשאיר לפוסט אחר, אבל בינתיים, באמת שכל מה שאני צריכה לפחות כדי להרגיש קצת יותר חופשיה וקצת יותר שמחה, זה לשים את השיר הזה, להזיז את הראש לפי הקצב, ולהנהן למילים. כמה פשוט – ככה נכון.
וגלידות ובננות, כמובן.

במעבר חד משהו לצדדים היותר עמוקים של הרגאיי, אנסה לשתף קצת בזרם המחשבה שלי: בשל מחסור חמור במחשבים בהם אפשר לכתוב בעברית, הפוסט הזה כבר מתבשל לי זמן מה בראש, ובתוך המחשבות האלו, הרצתי לעצמי לא מעט "שירי חופש" שכאלו.
בצורה קצת מצחיקה, דווקא השיר הראשון שעלה לי לראש הוא Redemption Song של בוב מארלי – קצת קשה לחשוב על שירי חופש בלי להיתקע על השורה "Won't you help to sing these songs of freedom…". תהיתי עם טעות התרגום המיידית הזו היא רק נכונה עבורי או לא, ואז גיליתי שגם google translate מציע את המילה freedom כאופציה ראשונה לתרגום.

האמת היא שאני אפילו לא בטוחה מה התרגום הנכון שאני מחפשת למילה הזו – לפחות עבורי (ולפחות כרגע), המשמעות היא הרבה יותר טעונה מסתם חופשה, אבל נדמה לי שהרבה פחות דרמטית מהחירות שמארלי מדבר עליה. מה שכן, בלי ספק יש בשיר של מארלי הרבה אמירות שנכונות לכל סוג של חופש. כך או אחרת, מעבר לתהיות על מה זה חופש בכלל, זרם המחשבות הצליח להוביל אותי לאחד השירים הטובים של בוב מארלי, ולאפשר לי לציין כאן גם את הצדדים העמוקים והשורשיים יותר של הרגאיי, ובכך לא לחטוא לחלוטין בהצגת הז'אנר בצורה הזו.

"Emancipate yourselves from mental slavery"

למרות שהבלוג הזה בא בעיקר לתת את 2 הסנטים שלי על שירים, נראה לי מוזר להקדיש פוסט לז'אנר בלי מחקר יותר מעמיק או הצגת תמונה שלמה יותר. מצד שני, יש אנשים שכבר עשו את זה, וטוב יותר ממני – אור ברנע כתב לפני כמה חודשים בynet הסבר דיי ממצה על הז'אנר ומה הוא כל כך אוהב בו, אז אם אתם רוצים להשלים את התמונה, כנראה שזה מקום טוב להתחיל בו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4260960,00.html

מסקרן אותי לשמוע איך אוהבי הז'אנר האדוקים תופסים את השירים האלו ואת האווירה הזו בכלל. אם אתם כאלה (ותכל'ס, גם אם לא) – זה המקום לשתף.

ניחוח העבר

אני אדם מאוד נוסטלגי.

תוכלו למצוא בחדר הישן שלי בבית של ההורים מגירות על מגירות של דברים עם ערך סנטימנטלי רב – כרטיסי רכבת מחו"ל, מפות של לונה-פארקים, פלאיירים מוזרים, בובות פז, ואלוהים יודע מה עוד.

המצב הפך חמור עד כדי כך, שלפחות מבחינת דברים חומריים כיום, הדרך שלי להילחם בזה ולא להפוך לגוש מתרפק המשחזר את נפלאות העבר בכל רגע נתון, היא פשוט להיפטר מכל דבר המריח מסכנה ברגע שאני מקבלת אותו – לפני שהספקתי להיקשר.

אבל עדיין לא הצלחתי לפתור (והאמת היא שאני גם לא מנסה) את הערך הנוסטלגי שלי לתקופות בחיים.

ימים עמוסי שינויים עוברים על כוחותינו – אני מסיימת 6 שנים מדהימות במקום שלמדתי לקרוא לו בית שני (או שלישי, או משהו. דפנטלי בית), יוצאת ממש בעוד יומיים לטיול של חודשיים וחצי במרכז אמריקה, ולאחריהן מתחילה סוף סוף ללמוד לתואר ראשון.

במשפט אחד כנראה שהצלחתי לתפוס לפחות 3 תקופות מאוד משמעותיות בחיי.

כמובן שתקופות מלוות בשירים, וחלק ממה שאני עושה בבלוג הזה הוא לנסות לתפוס כל פעם מצב / תקופה / חוויה אחרת הקשורים אליי; אבל יותר משירי-תקופות, הפוסט הזה מוקדש לשירים המתארים אצלי את תחושת ההיקשרות עצמה, ואת תחושת הנוסטלגיה החצי מחוייכת המתלווה אליה.

השיר Sing for the Moment של אמינם, משנת 2003, הוא אחד השירים המעניינים והמוצלחים בעיניי בהיבט הזה:

"That's why we seize the moment, and try to freeze it and own it"

אמנם הבתים הראשונים שלו כביכול מציירים עולם שפחות קשור אליי, אבל במיוחד הבית השלישי מתאר בתמציתיות את ההתייחסות שלי לחוויות בחיים האלו, ולמקום של המוזיקה בתוכן. מעבר לתיאור המפורש, יש כאן עוד היבט מעניין בעיניי – הפזמון של השיר הוא סימפול מהשיר Dream On של אירוסמית' – שיר משנת 1973. כאילו כדי לייצר את האימפקט הרצוי, הקריצה הנוסטלגית הזו הייתה פשוט הכרחית, והיא זו המקפיצה את השיר הזה בכמה רמות. זה לא שאמינם לא יודע לעשות פזמונים טובים או שת"פים חדשים טובים (ובכל מקרה, זו לא הנקודה לויכוח כאן), אבל דווקא בשיר כזה, ודווקא בנושא שכזה, הסינרגיה הזו עם העבר, הקריצה של העולם החדש לעולם הישן וההתבססות עליו, ההתרפקות הזו שזורקת אותנו 30 שנה אחורה ובכל זאת כל כך רלוונטית, והמשמעות שלה בקונטקסט של מה שאמינם מנסה להגיד – אין יותר שלם מזה.

אי שם, באותה שנה בה Dream On שוחרר, יצא שיר אחר שמחזיר אותנו אפילו יותר אחורה. מדובר בשיר שליווה אותי בתקופות שונות בחיים וחזר ללוות אותי בשנה האחרונה מכמה כיוונים שונים:

"Son, can you play me a memory? I'm not really sure how it goes"

Piano Man היה על פי רוב שיר הפריצה הראשון של בילי ג'ואל. אמנם הוא לא מסמפל שיר אחר, ומשמעותית פחות אלים בהגשה, אבל בצורה קצת מצחיקה עדיין יושב בעיניי על אותו מקום בהתייחסות שלנו לאיך אנחנו תופסים חוויות, ולמקום של המוזיקה ביחס לכך. כל תיאור כל כך מדויק לזכרונות עצובים ומתוקים, כל תחושת החמצה, כל הדמויות בבר הזה – כולם מתנקזים למקום אחד – לפסנתרן. אני לא בטוחה באיזה מצב הדמויות האלו נמצאות מחוץ לגבולות השיר הזה, אבל בדרך כלל בראש שלי הן במצב טוב יותר ממה שנרמז – אנחנו פשוט תופסים אותן ברגע של נוסטלגיה. איפשהו שם, We're just all in the mood for a melody.

אני זזה בינתיים לאיזה חוף להתרפק על התקופה האחרונה, לייצר פסקול חדש, ואולי גם לחשוב קצת קדימה.
Sing for the year.

קווים לדמותם

פארוק בולסרה נולד בזנזיבר למשפחה ממוצא הודי. הוא גדל כבחור ביישן, במיוחד בסביבת אנשים שלא הכיר. כנראה שאפשר לדוג עוד כל מיני פרטים עליו, על משפחתו, ועל תקופת ילדותו, אבל בינינו – זה לא מאוד מעניין. מי שבאמת מעניין זה פרדי מרקורי.

פרדי נולד ב1970, יחד עם להקת קווין. פרדי בחור מוחצן בטירוף שיתפוס כל במה שרק ייתנו לו, וגם כאלו שלא יתנו לו, ויישאב את הקהל פנימה. הוא אדם מאוד שנוי במחלוקת, שאומר ועושה כל מה שבא לו, גם אם זה גורם לצופים, למאזינים, ולמבקרים לזוז באי נוחות בכיסא. הוא האדם שכל הבנות רוצות, שחלק מהבנים מקבלים, ושאפילו ההורים שלא אוהבים את מה שהוא מייצג מסתקרנים מהמוזיקה שלו. הוא האדם הכי In your face שיכול להיות.

אבל פארוק – כמעט ולא נותן ראיונות לתקשורת.

כשאנחנו מקשיבים למוזיקה, אנחנו מקשיבים לסיפור. זה לא משנה אם השיר עלילתי או לא – אנחנו מקשיבים לתפאורה שנוצרת, לעוצמת המילים, ללחן, לקצב, לתחושה; אבל מעל לכל – אנחנו מקשיבים למי שמספר לנו את הסיפור. ככל שמספר הסיפורים שלנו יהיה קוהרנטי יותר, שלם יותר, אמיתי יותר – יהיה לנו קל יותר לקנות את הסיפור שלו. נראה לי שבדיוק בגלל זה, עם השנים, התרבות המוזיקלית בה האדם שר על עצמו ומה שהוא מכיר הפכה שלטת – קל לנו כמוזיקאים לייצר דמויות שקולות למי שאנחנו באמת.

אבל פרדי כאן – פרדי אדם אמיתי לכל דבר. גם הוא בלי ספק שאב הרבה מפארוק, אבל בהרבה מובנים הוא דמות נפרדת לחלוטין מהאדם שלא על הבמה. היום – רבים מאיתנו היו קוראים לזה "לא אמיתי", אבל זו לא השאלה הנכונה בעיניי – השאלה היא כמה הדמות שלמה – והתשובה היא שפרדי מרקורי הוא דמות הרבה יותר שלמה בעיניי מרבים מהsinger-song-writers שיושבים עם גיטרה, ג'ינס וטי-שרט ושרים את עצמם בכנות מוחלטת מול הקהל.

דוגמה לאחת הדמויות האמיתיות-לא-אמיתיות המגניבות יותר מהשנים האחרונות היא חברי להקת "רד בנד". ארי פפר, עמי ויזל ומיכה דומאן – שלושה חבר'ה שמאוד אוהבים פולק אמריקאי – יצרו 3 בובות המבצעות את השירים האהובים עליהם עם פרשנות משלהם, ובעזרת טובי האמנים בארץ. כמו כל דמות טובה, נדרש סיפור רקע טוב, וכך סיפורה של להקת הבובות המדוברת "רד בנד" הוא בעצם סיפור של להקת רוק שהייתה פעילה מאוד בשנות ה60', וחזרה לקאמבק בארץ. הכוח בלעבוד עם דמויות שהן בובות מתבטא בכך שאפשר למתוח את הגבולות הרבה יותר באופי שנותנים להם. היופי בכך הוא שברגע שנוצר סיפור מסגרת טוב ואופי שיצקו לתוך הדמויות, הביצועים שלהן את השירים המוכרים באמת מקבלים עוד נופך שלא היה קיים בשיר המקורי. שלומי שבן, עוד דמות בפני עצמו, בא להתארח אצלם ולבצע ביחד את אחד השירים שלו. מה שיצא (למעט האיכות הלא משהו שהצלחתי להשיג כאן) הוא המחשה משעשעת למדי למה אפשר לעשות עם דמויות טובות:

"Other than that – she wasn't intelligent at all. Seriously."

נצא מעולם הבובות ונחזור לרגע לעולם הקרוב יותר אלינו – את השיר "The Show Must Go On" קווין הקליטו ב1990, כאשר מצבו הבריאותי של פרדי מרקורי היה קשה מאוד, והיה ספק אם יהיה מסוגל לבצע את השיר המאתגר. אך האגדה מספרת (ו-וויקיפדיה…) שכשהגיע הרגע להקליט את התפקיד שלו, הוא שינס מותניים, שתה כמות מכובדת של וודקה, סינן "I'll fuckin do it, darling!" והקליט את התפקיד בטייק אחד. אפילו הקליפ (למרות שאני לא בטוחה כמה קשר היה לו ספציפית בתכנונו) מחייה מחדש את כמה מהופעותיו הצבעוניות ביותר.

"But my smile still stays on"

And he fuckin did it, darling… בדיוק ככה – כשהוא בקושי יכול ללכת, שלא לדבר על לשיר, כשהוא מתקרב בצעדי ענק לסוף חייו, הוא עשה את מה שהכי מצדיק את קיומה של הדמות שלו – הוא לבש את החיוך שלו ושר על כך שההצגה חייבת להמשיך. השיר המדובר יצא ששה שבועות לפני מותו. למרות כל הספקולציות, רק יום לפני מותו יצאה הודעה רשמית על כך שהוא חולה באיידס, ואפילו עם ההודעה הזו הוא ביקש לשמור על פרטיות בנושא כפי שעשה עד אותו רגע.

היו הרבה ביקורות על התנהלותו סביב המחלה – שכן באמצעות ההשפעה שהייתה לו הוא יכל להגביר משמעותית את המודעות אליה אם היה בוחר בכך. אפשר להסכים, אפשר לא להסכים, אבל מה שבטוח – פרדי מרקורי הוא אחת הדמויות השלמות, הצבעוניות, הטוטאליות להכאיב, והמדהימות שאי פעם היו כאן.

On with the show.

שידורי המהפכה

בשנה וחצי האחרונות מתרחשות באזורנו מהפכות רבות, שעוד יסופר וידובר בהן רבות בספרי ההיסטוריה. סובבים את המהפכות הללו דיבורים רבים על צדק, חירות, דמוקרטיה, ועוד מילים גדולות ויפות.

איפשהו לפני שנה גילינו שגל המחאות לא פסח על ישראל, סיסמת "העם דורש צדק חברתי" עוד מהדהדת באזנינו, ולקראת הקיץ הקרוב מאיימת לצאת שוב מהבוידעם אל האוהל.

מבלי להיכנס לדעותיי על תוכן המחאות עצמו, רציתי להתמקד דווקא באפקט הסחף הבא עם המהפכה. מוצלחים ממני יזקפו זאת לזכות הפייסבוק והרשתות החברתיות, וכנראה שהם אפילו יצדקו, אבל אני כמובן בוחרת להתמקד באחד התפקידים של המוזיקה במשחק הזה.

נסו להקשיב רגע לשיר הבא:

הכרתי את Flogging Molly דרך 2 שירי שיכורים איריים כיפיים למדי. משם התגלגלתי לאלבום שלהם Drunken Lollablies. בשיר השני של האלבום – What's left of the flag – פתאום קבוצת השיכורים האלו הפכה לקבוצת מורדים המתאבלת על המתים שלה ונלחמת עבור הדגל שלה. אם הייתי קתולית, כנראה שהרגשות שהתעוררו אצלי היו אפילו עזים יותר למשמע דיבורים על rosary beads, אבל אפילו בלי התוספת הזו, ובכלל בלי להכיר את היסטוריית אירלנד – אני עם סחבק ששר כאן.

יש לנו נטייה לתמוך באנדרדוג. זו אחת מהתכונות האנושיות היותר יפות בעיניי, ועדיין לא החלטתי כמה היא מסוכנת.

דייב קינג, סולן להקת Flogging Molly, כתב את השיר כמחווה לאביו, ובהופעות שלהם בצמוד לביצוע השיר, הוא דואג לספר על הלקח שלמד מאביו – The only flag color that matters is the color of freedom. עכשיו תכל'ס, כשהאירי הקרוב למגוריכם יצמיד לשיר המרגש והסוחף הזה את הסיפור על מילותיו האחרונות של אביו, תראו לי אדם אחד שלא ימחא כפיים וירצה להרים דגל למען החירות.

ומה אם במקום חירות הוא היה אומר "שוויון"? כנראה שהיינו זורמים באותה מידה.
ומה אם במקום זה הוא היה אומר "המולדת שלכם"? אני יחסית נוטה להאמין שעדיין היינו זורמים ומריעים.
ובעיתון של הבוקר שאחרי, הייתה כותרת של "עשרות אלפי אנשים מתאחדים בקריאות למען המולדת בהופעה של Flogging Molly".

שלא תבינו לא נכון – אין לי שום דבר נגד חירות ושאר ירקות, ואני לא חושבת שלמישהו יש – אם הייתי מחליפה את המילה "חירות" במילים שליליות כאלה או אחרות אני רוצה להאמין שלא הייתה זרימה; נוסף לכך גם ברור לי שלא כל מי שיעמוד בהופעה ויריע יהפוך מיידית ללוחם חופש; אבל אני חושבת שזה כן ממחיש שמחאה יכולה לדבר יחסית בקלות ואפילו בלי לשים לב למכנה המשותף הנמוך ביותר, ומשם לצמוח לממדי ענק.

כנראה שהדוגמה שהצגתי כאן היא יותר של השתקפות של מצב קיים מאשר מוזיקה היוצרת מצב חדש – למיטב הבנתי השיר מדבר על היסטוריה יחסית רחוקה בסך הכל, אבל כמובן שזה יכול גם לפעול בכיוון של מוזיקה שמתחילה מלשקף מציאות וממשיכה בלהשפיע ולעצב אותה.

ב1970, גיל סקון הרון הוציא את השיר "The Revolution Will Not Be Televised" כמחאה דיי חריפה על החברה האמריקאית באותה תקופה. אני לא בטוחה באפקט שהשיר ייצר בזמנו, למרות שאני מניחה ורוצה לדמיין שגם אז האפקט היה גדול, אבל בלי ספק מאז ולאורך שנים קדימה, כמות הרפרנסים שהשיר מקבל כאחד מהשירים הפוליטיים המשפיעים והבולטים שאי פעם היו כאן, מעידה על החשיבות שלו לאורך העשורים האחרונים, וכנראה שגם על השפעות לא קטנות על המציאות שמסביבנו.

 

"The revolution will put you in the driver's seat"

ממש אתמול איש יקר פרסם סטטוס שמתחיל במשפט: "היפ-הופ פוליטי? אתה כאן? עכשיו זה הזמן להראות את פרצופך!"
המצב מכין את הקרקע לתרבות, והתרבות מכינה את הקרקע למצב.

ובנימה קצת יותר אישית, אבל עדיין, בלי להיכנס לפרטי המחאות עצמן – אני לא מאמינה בלהישאר בבית כשהמלחמות החשובות לי קורות, אבל מה שכן – רוצה לנסות לחשוב פעמיים על מה אני נלחמת, וכשהשיר המרגש נגמר, וכשפורטים את הסיסמאות הגדולות האלו – להבין כמה הן תואמות את האמונות שלי.