כמו תינוק

בזמן האחרון דיי הזנחתי את הבלוג לטובת התעסקות במוזיקה, אבל היופי הוא שבסוף היום (או בסוף החודש, או מתישהו) הכל מתחבר, והנושאים והזמן לכתוב אותם פשוט צצים מעצמם.

לפני שבועיים קרו להם 2 דברים מדהימים: הראשון הוא, שנולד לי אחיין חדש וחמוד להפליא; והשני הוא, שהוצאתי קליפ לשיר ראשון שרואה אור מאלבום הבכורה שלי.

באופן כללי, אתם יכולים לנחש שזה היה יום מאוד מרגש בחיי – 2 אירועים שכל אחד מהם עצום בפני עצמו, ושלמרות שלקחתי חלק אקטיבי רק באירוע הקטן יותר מבין השניים, לא יכולתי שלא לחשוב על הקישור המצחיק הזה ביניהם…

"בהתחלה זה כואב – אחר כך יוצא החוצה"

את הכבש השישה עשר כנראה לא צריך להציג לאף אחד בתחום ה50-מינוס שגדל בארץ. בין אם אלו מבוגרים שמשמיעים אותו לילדיהם, מתבגרים שגדלו עליו, ילדים שברגעים אלו ממש מאזינים לו, או סתם כאלו בקו התפר הגילאי, שמכירים אותו כי אי אפשר להישאר אדישים לרשימה כזו של אמנים גם אם הם יפזמו אומפהפה לצלילי דאנס אלקטרוני.

השיר הפותח את האלבום הקסום הזה מציג בצורה קלה לעיכול את תהליך היצירה של שיר, ובצורה אגבית וקצת יותר מדי קלה לעיכול את תהליך הלידה. חשבתי לעצמי שאולי זו הפעם הראשונה שילד נתקל באמירה לפיה לידה היא דבר שכואב בהתחלה. ובכלל, כשההשוואה בין שיר לתינוק מתקרבת לראשי, אני מדמיינת את הרגע הזה שבו אני אהיה בצד השני של ההשוואה הזו ואחשוב לעצמי: "באמת? חשבת ששיר דומה ל*זה*?!".

ולמרות זאת, "בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה" בהחלט מתאים ברמה מסויימת לשני האירועים, וכל עוד אמנים מיוסרים לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי ומצמידים למחשבות האלו גם את אווירת המוזיקה הקלילה, אני אפילו מזדהה איתם.

אבל לאחרונה, סביב שיחרור הקליפ והדברים בהמשך הבאים עלינו לטובה, נחשפתי לצד חדש וייחודי בחוויה הזו של לשחרר שיר – הרגע הזה שבו הוא באמת יוצא החוצה. הרגע הזה בו אתם מחליטים בעצמכם מתי ללחוץ על הכפתור ולתת לו לראות עולם. הרגע הזה בו ממש לא ברור שכולם שמחים ואיזה יופי, ואתם רק עומדים שם ומקווים שהוא יתחיל ללכת לבד, ושיהיו לו חברים, ושהוא לא יהיה מהשירים המעצבנים האלה שאף אחד לא אוהב.

לצאת מהמעבדה מרגיש מפחיד ונפלא כאחד. היופי בתהליך, הוא שאין הרבה איפה להפסיד – כל ביקורת שהשיר נחשף אליה משאירה אתכם קצת יותר מוכנים ומשופשפים לעבודה על השיר הבא. אמנם המחשבה הזו לא מספיקה כדי להתגבר על הפחדים שדיברתי עליהם בלייב, אבל היא בהחלט מאזנת.

אני לא יודעת אם משהו מהשירים שלי יהיה כאן כדי להישאר, אבל כרגע הם כאן, והם יותר אני מכל דבר אחר.

ולאחיין החדש שלי – יש לך עוד שנים של שירים, משחקים, וזכרונות נפלאים לפניך. קח אותם איתך, ותהנה מכל רגע! כי יש דברים שנועדו להישאר איתנו.

"הם איתי בתוך תוכי – אותם עוד לא שכחתי"

וביום השמיני

כשהייתי קטנה, דמיינתי את אלהים בתור איש זקן בגלימה לבנה, עם שיער וזקן לבנים וארוכים במיוחד, יושב לו על כסא-ענן מלכותי למדי ומתבונן למטה בחוכמה.

יש סיכוי שקראתי יותר מדי ספרי פנטזיה באותה תקופה.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, עמדתי להתחיל במשפט "אני לא חזקה בענייני דת ואמונה", אבל במחשבה שנייה, החלטתי שזו טעות שרובנו, "האנשים הרגילים", עושים. רוב האנשים שאני מכירה מאמינים במשהו – בין אם זה בדמות מסתורית, בטבע, באנשים שסביבם, או בכל דבר אחר. הכרתי לא מעט אנשים המאמינים בדברים אלו באדיקות חזקה יותר מהחרדי הכי חרד במאה שערים. כשאני גדלתי, לדוגמה, החיפוש אחר הסבא הזקן המשקיף מהעננים, התחלף בחיפוש אחר שלמות, בחיפוש אחר קצב. לא ארחיק ואומר שזו הדת שלי, אבל יש שהיו קוראים לזה "אלוהים אחרים".

בשכונה בה גדלתי בקריית אתא, היו לא מעט אנשי כיפות סרוגות, וחרדים. יכול להיות שהזכרונות האלו הם סתם מהעיניים התמימות יותר של פעם, אבל אני זוכרת שדיי חיינו בשלום אחד עם השני. הם לא העירו כשראו את האורות הנדלקים והנכבים מהדירה שלנו ביום כיפור, ואנחנו הסתקרנו ממנהגים כמו תקיעת היתד הראשונה של הסוכה במוצאי אותו יום כיפור (כי אם כבר לא לישון מהרעש, למה לא להתעניין). בסך הכל, נראה לי שאפשר היה לקרוא לקשרים שהיו לנו אחד עם השני שכנות טובה.

שנים אחר כך, בקורס קצינים, התחושות השתנו. המסגרת הזו אהבה לנכס לדת ולהולכים בה חוכמה וקדושה שהצליחו לשגע אותי. כאילו כל ההרגלים שסיגלתי לאורך השנים שווים פחות כי הם לא כתובים באיזה ספר באותיות קידוש לבנה. מחשבות ה"חיה ותן לחיות" התחזקו אצלי, יחד עם תסכול הולך וגובר על המצב הקיים.

דמיינתי את האלהים הזה שלהם, אותו אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, אותה דמות ערטילאית מהכתובים, אותו איש זקן היושב על כסא-ענן מהילדות שלי. דמיינתי אותו מסתכל למטה, וצוחק – עליהם, ועליי.

"ומצטער שהוא ברא אותם…"

דני ליטני ויהונתן גפן ביצעו את השיר "הם מסתירים את אלהים" במופעם המשותף הראשון "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל", בשנת 1974. כמעט 40 שנה לאחר מכן, ולא ברור כמה השתנה.

בימים בהם דיבורי השוויון בנטל נכנסים ויוצאים מהשיח הציבורי, המקום היחיד עם אוטובוסים בשישי בלילה הוא חיפה (כבוד!), ולא חסרים מקומות בארץ בהם אנשים יירקו על ילדה קטנה כי היא לא לבושה צנוע מספיק, אני תוהה מי מסוגל לזלזל ככה באלהים שלו, ולחשוב שלזה הוא התכוון.

אני מהאנשים הרגילים האלה – שלרוב יגידו שהם לא חזקים בענייני דת ואמונה, אפילו אם זה קצת מפספס את האמת; אבל אני רוצה להאמין (כן כן, להאמין) שאם כבר מישהו יוצר לעצמו דמות אלוהית כזו או אחרת להאמין בה, זה צריך להיות כדי לתת לעצמו סיבות ותמריצים להיות אדם טוב יותר – לא כדי להרגיש עליון על הסובבים אותו, ובטח שלא כדי לאפשר לעצמו להיות אדם פחות טוב.

בוב דילן אפילו יותר נחרץ ממני בעניין הזה – כנראה שהוא ראה בחייו יותר אנשים המשוכנעים בצדקת דרכם ובאלוהיהם.

"And you never ask questions when God's on your side"

– "וביום השמיני, ברא האדם את אלהים".

חומוס טוב זה בדוק

לפני כמה שנים, אם הייתם שואלים אותי, או כל אחד שמכיר אותי כנראה, איפה אלמד – התשובה הייתה בלי ספק האוניבריסטה העברית. למה? כי הקמפוסים נראים לי כיפיים, כי נשמע שיש שם דברים שיעניינו אותי, ובעיקר – כי אני רוצה לגור בירושלים מתישהו, ובואו נודה בזה – אם לא באוניברסיטה, אז לא ברור שזה יקרה.

מאז עברתי לתל אביב. העיר גדלה עליי, אני גדלתי עליה, אבל ההנחה הסבירה הייתה עדיין שתקופת ירושלים והאוניברסיטה יגיעו בסוף שנות ה-חיים-משוגעים-במרכז-תל-אביב.

ואז, כשעמדתי בפני ההחלטה, הבנתי שהיא כבר לא קלה כמו שחשבתי שהיא תהיה. המחשבה על לעזוב את תל אביב פתאום לא הייתה כל כך כיפית – הרגשתי שאני עוד רחוקה מלמצות את העיר הזו. אותה תקופה נדמה היה כאילו בכל צעד ושעל העולם מנסה לשלוח לי רמזים סותרים: ביקרתי חברים בירושלים, ניסיתי לדמיין איזה כיף יהיה לגלות את הרחובות האלו ולהפוך אותם גם לקצת שלי, חשבתי לעצמי כמה כיף ללכת עם צעיף וכובע (כי למרות שאני שונאת קור, אני מאוד אוהבת צעיפים וכובעים)… ואז קמתי בבוקר בדירה של החברים, ונגמר החלב. ולא היה סופר מתחת לבית… וכשחזרתי לתל אביב, רציתי למלא דלק. אבל התחנות ביציאה מהעיר היו סגורות כי שבת… קיללתי מתחת לשפה, הידרדרתי כמעט-בניוטרל לתחנת הדלק הבאה בצומת הראל, הגעתי הביתה לת"א, קניתי ביצים, בייקון וחלב מתחת לבית, והכנתי לי ארוחת בוקר – כמו ששבת בבוקר צריכה להיראות… לא לפני שחיפשתי חניה הרבה יותר מדי זמן, כמובן…

לחברים מכאן ומכאן היו הרבה סיבות מעולות ללמה העיר שהם גרים בה עכשיו מוצלחת יותר, ולתקופה קצרה שם, תחרות ירושלים-ת"א על קיר הפייסבוק שלי נראתה בערך כמו השיר הזה:

 

"פה החומוס טוב זה בדוק"

בסופו של דבר, החלטתי להישאר בת"א. האמת היא שבסוף היום, זו אפילו לא הייתה ההחלטה הכי דרמטית של התקופה ההיא – זה פשוט היה הדבר הכי טבעי (הטריק בלקבל החלטה הוא להתמודד עם החלטה יותר גדולה ככה שההחלטה המקורית מתגמדת לידה ונפתרת לבד, מסתבר).

אבל האמת היא, בשקט בשקט, שהסיבה שבגללה היה לי קשה עם ההחלטה, היא אפילו יותר מטופשת משהייתם מצפים: כשעברתי לחיפה מהקריות, היה קל מאוד לראות מי בביה"ס החדש הוא חיפאי ומי מגיע מבחוץ. כשהגעתי לצבא אחוות הצפונים (והמרוחקים בכלל) הייתה גם היא חזקה. לערים יש אופי, אין לי ספק בכך. והאופי התל אביבי… האופי התל אביבי הוא קשה… הוא הרבה אנשים שמחפשים ולא מוצאים, הוא הרבה אנשים שהחליפו את השאיפות באדישות וכהות חושים, הוא החופש המוחלט, הוא הכי רועש, והכי לבד. האופי התל אביבי הוא אילן הייטנר בחוכמת הבייגלה. הוא הבועה שצריך דרכון כדי להיכנס ולצאת ממנה. הוא מה שכולנו מעריצים ומתעבים. והוא כל כך פאקין out there. האופי הירושלמי לעומתו – הוא אחר… אני לא אתעמק כאן יותר מדי, גם כי הוא לא מספיק שלי כדי לתאר אותו ככה, וגם כי – נו, יש דברים שקשה להסביר במילים.

אז התשובה הכנה – לא רציתי שהאופי התל אביבי הזה ישתלט עליי בלי שאשים לב. ברור שזה לא חייב לקרות, ברור שזה קצת דרמטי מדי, וברור שיש כאן הרבה מאוד אנשים טובים שרחוקים מאוד מהסטראוטיפ – אחרת כבר מזמן הייתי בורחת (במיוחד לכל התל אביבים מביניכם שקוראים את הפוסט הזה ולא סגרו אותו אחרי הפסקה האחרונה – אתם בסדר אתם). אבל איפשהו, כשאנשים אמרו "דווקא מתאים לך ללמוד בירושלים" משהו בי נרגע.

השיר "העיר" תורגם ע"י עלי מוהר משיר יווני של קאופיס, והולחן ובוצע ע"י שם טוב לוי. האמת היא שמסיבות דומות לאלו שכאן – השיר בעיקר עולה לי לראש סביב אנשים שחושבים לרדת מהארץ, אבל אם נשים את זה רגע בצד, אז בהקשר הנוכחי – הוא מזכיר לי בעיקר כמה גם הבחירה על מה אנחנו לוקחים מהעיר היא שלנו (או לפחות, השתקפות של מי שאנחנו), וכמה קל להפיל הכל עליה:

 

"כי הן כל המקומות – הם העיר הזאת"

כשאנשים חדשים שואלים אותי מאיפה אני, התשובות משתנות: לפעמים זה "שוכרת בתל אביב, במקור מחיפה", לפעמים זה פשוט "מתל אביב", לעתים רחוקות יותר זה "במקור בכלל מקריית אתא, אבל עכשיו מתל אביב". יכול להיות שזה מקרי, ויכול להיות שבכל יום אני משוייכת לעיר קצת אחרת.

לא נראה לי שהפכתי לסטראוטיפ התל אביבי – לפחות לא בינתיים. ספגתי הרבה מהצדדים החיוביים של העיר, וכנראה גם קצת מהצדדים הפחות טובים. כל עיר שעברתי בה השאירה בי את אותותיה, לכל הפחות בדמות חומוס טוב בשישי בצהרים.

היום כשאני מבקרת חברים בירושלים, אני עדיין קצת תוהה מה היה אם, אבל לפחות בינתיים, תל אביב מחייכת אליי. ברור לי שאני והיא זה לא For life, אבל בינתיים – אני נהנית לחייך בחזרה.

לפעמים זה קל לדמיין

החודש לפני 32 שנה, ב8 בדצמבר 1980, ג'ון לנון מת.

מהרגעים הגורליים האלו, שאתם שואלים את עצמכם: "איפה הייתי כשזה קרה" או "מה עשיתי כששמעתי על זה".
אז אני אפילו לא הייתי קרובה ללהיות בתכנון.

נולדתי לעולם בו אין ג'ון לנון, ובטח ובטח שאין ביטלס. לפני עשר שנים בערך גיליתי את הביטלס באמת. קניתי לאט לאט את כל האלבומים, ראיתי את הסרטים, ניגנתי ושרתי את השירים, תפסתי צדדים בשאלת מי הביטל המוצלח ביותר, וכל מה שרק תרצו. זה היה נפלא, לגלות אותם ככה, באמת. אפילו ההורים התלהבו לשמוע שירים "מהתקופה שלהם" מהחדר שלי – גם בגלל הכיף שכנראה טמון בלשמוע משהו מוכר, וגם בגלל שכנראה היה להם הרבה יותר קל להתחבר לזה מאשר לצלילים המוזרים האחרים שיצאו מהמערכת בחדר בחלק גדול מהזמן.

הביטלס הפכו לשלי. שלי, כמו של הרבה אנשים, זה נכון, אבל לא פחות שלי. אולי אפילו יותר שלי משל ההורים – ששמעו את השירים כשהם רק יצאו – שכנראה אהבו אותם לא פחות ממני – שקיבלו את החוויה המדהימה של להיות-שם-כשזה-קורה – אבל לא הצטרכו לבחור בזה בשום שלב, כי זה פשוט היה כל כך שם.

כשחושבים על זה, זה כנראה לא כל כך מדוייק לומר שנולדתי לעולם בו אין לנון וביטלס, פשוט כי מבחינתי הם היו שם. לא פעם אפילו חשבתי לעצמי איזה מוזר היה ודאי לגדול בעולם שבו באמת עוד לא היו ביטלס. איזה מוזר זה היה לגדול אפילו בתור אחד מהביטלס עצמם, מבלי שיהיה לך את הביטלס לגדול עליהם.

כנראה שחלק מהדתות והאמונות נותנות מענה לשאלה "איפה הייתי כשזה קרה", אבל לי יש תשובה קצת שונה הפעם:

"בדצמבר תל אביבי מפלח וקר…"

דני רובס, אחד היוצרים היותר מקסימים בעיניי, גם הוא מעריץ ביטלס מושבע. את השיר "רכבות 68-80-88" הוא כנראה כתב בתור התשובה לשאלות איפה-הייתי-ומה-הרגשתי. הייתי בהרבה הופעות של רובס, ולא נראה לי שהייתה הופעה אחת ללא השיר הזה, כולל הסיפור שמאחוריו, ובדרך כלל גם כולל לחלוחית קטנה בעיניים בזמן שהוא מספר אותו. כשאני שומעת את השיר הזה, תחושת הכאב על מותו של לנון יותר אמיתית מאי פעם. אני יכולה לשמוע את קוטנר מודיע על כך ברדיו, אני יכולה לראות את רובס הולך בכיכר דיזנגוף שלו-שלי ומתחבק עם אשתו, אני יכולה לראות את סינתיה לנון עומדת על הרציף כשהרכבת של לנון נוסעת, ואת יוקו אונו עומדת המומה לאחר שמארק צ'אפמן ירה בו.
כשאני שומעת את השיר הזה, זה כמעט כאילו יש לי תשובה לשאלות האלו, והתשובה האמיתית כבר לא משנה יותר. הייתי שם כשג'ון לנון מת – הייתי שם לא כי אני רוצה להיות שם, אלא פשוט כי זה מה שקרה, ואלה החיים. הייתי שם כי כנראה שאתה לא יכול לאהוב את הביטלס ולא להיות שם מדי פעם, גם אם לקצת.

מצחיק שאין צורך בשיר של הביטלס כדי להתגעגע אליהם.

תהיתי איך לסיים את הפוסט הזה – בהתחלה חשבתי שאסיים אותו עם שיר של הביטלס, או עם "Imagine" או משהו, אבל אז דווקא נזכרתי בשיר "I just shot John Lennon" של הCranberries – שיר שבהרבה מובנים הוא ההפך מהשיר של רובס, אבל דווקא בגלל זה אולי משלים את מה שחסר לחוויה הזו – שיר שמספר מה קרה שם בצורה הכי פשוטה שיש:

"He said, I just shot John Lennon"

מצחיק להתגעגע ככה למשהו שמעולם לא חווית באמת.

אז איפה אתם הייתם כשג'ון לנון מת?

עניין של הרגשה

נראה לי שאתחיל בלהגיד שאני לא בנאדם של חורף.
אבל נגיע לזה בסוף.

השיר "A hard rain's a-gonna fall" פגש אותי לראשונה בכלל תחת השם "גשם כבד עומד ליפול". לפני 11שנים בערך, אי שם בתחילת החטיבה, כשהטעם המוזיקלי שלי עוד התעצב לפי הדברים שאחי הגדול שמע, ובמצב רוח טוב השמיע לי (לימים אני יכולה להגיד: איזה מזל שהיה לו טעם כל כך מגוון ורחב), הוא השמיע לי את השיר "גשם כבד עומד ליפול", בביצוע של אביב גפן. אני בשלב הזה בחיי כבר ידעתי להגיד בבירור שאני מאוד לא אוהבת את איך שאביב גפן נשמע, אבל משהו בשיר הזה תפס אותי, ואפילו קצת התבאסתי מהעובדה שאביב גפן מבצע אותו – למה זה לא יכול להיות מישהו אחר? ומה במילים האלה כל כך תופס לי את הבטן כך שהסאונד של אביב גפן לא יפריע לי?

"עוד מעט…"

אגב, כמה שנים אח"כ כשחפרתי יותר ברוק הישראלי הישן, גיליתי בכלל את הגרסה של דני ליטני מההופעה שלו ושל יונתן גפן, אבל זה כבר מחוץ לסיפור, ויש גבול לכמות הגרסאות של אותו שיר שאפשר לשים בפוסט אחד. נראה לי שנשאיר את זה על… שתי גרסאות.

שאלתי את אחי מה הסיפור של השיר. הוא אמר שזה תרגום של שיר של בוב דילן.
"אה, נראה לי ששמעתי עליו. אוקיי, אבל מה הקטע שלו?", שאלתי.
הוא גמגם ואמר לי בקוצר רוח שזה מורכב, "אבל מה שזה גורם לך להרגיש – אז זה הקטע שלו".

שמעתי את השיר המקורי שוב ושוב, ואז את הביצוע של אביב גפן. קצת מצחיק, האמת – זה השיר היחיד שהוא לא של דיסני שכשאני חושבת עליו אז הוא מתנגן לי בראש גם בעברית וגם באנגלית. כאילו בסטריאו… לא הצלחתי להתרכז במה השיר אומר כשלם – כל פעם שורה אחרת תפסה אותי, בסקרנות תהומית כזו, בצביטה של חלקים שונים בגוף. כל שורה הפעילה אצלי חוש אחר – זרקה אותי למקום שמכיל אנשים בלי ידיים ויערות עצובים, הצלחתי לשמוע 10000 לחישות ולהרגיש שאף אחד לא מקשיב, ואפילו לפעמים היה נדמה לי שהעיניים שלי עצמי כחולות, ולא חומות.

"Oh, where have you been…"

הרגשתי דיי טיפשי – למה אני לא מסוגלת להתרכז בשיר פעם אחת כמה דקות ברצף ולהגיד מה הוא אומר?!

כמו שבטח הצלחתם להבין מהבלוג הזה, אני בנאדם של מילים. בשבילי, לא לנתח שיר שתופס אותי מיידית בשלב הזה היה חוויה מאוד אחרת מכל מה שהכרתי. אבל ההסבר-לא-הסבר שאחי נתן היה בסופו של דבר כל מה שהייתי צריכה – מסתבר שמה שזה גרם לי להרגיש – אז זה הקטע שלו.

שנים אחר כך, ואני פותחת בלוג שמנסה להסביר מה השירים גורמים לי להרגיש ומה הקטע שלהם. מי שלא מופתע שירים את ידו.

"…But I'll know my songs well before I start singin'"

היום אם תבקשו ממני, אני מאמינה שאני אוכל לנסח לכם מה השיר אומר. אבל לפחות בינתיים, בחרתי שלא לעשות את זה – אפילו לא מול עצמי. משהו בי לא רוצה להפשיט את התחושות למילים שמסודרות יפה במשפט. משהו בי רוצה להשאיר אותן שם – מפוזרות בשורה אחרת כל פעם – על גבי 6 כבישים עקומים, עם יונים מתות מכוסות עלי זית, תוהות למה שם האפס הוא מלך.

כי זה הקטע שלו.

ובחזרה לעניין החורף: עד התיכון לא חשבתי שאני בנאדם של חורף או של קיץ – מה שבא ברוך הבא. לכל עונה את היתרונות והחסרונות שלה. מתישהו בתיכון, הבנתי שאני בעצם ממש בנאדם של קיץ ובכלל בכלל לא בנאדם של חורף – בגלל האור הרב יותר, הים, תחושת החופש, ועוד שלל סיבות שאף אחת מהן היא לא לעניינינו, אבל עם קצת מזל, אולי לעניינינו בפוסט הבא.

מאז שההכרה הזו נחתה עליי ועד היום, בכל פעם שיורד גשם על החלון, אני חוזרת בראש לחדר העבודה הישן בבית הישן של ההורים, לקול של אביב גפן אומר "גשם כבד עומד ליפול", ובמקביל לקול של בוב דילן אומר "And it's a hard rain's a-gonna fall", ואחריהם, לקול של אחי שאומר "מה שזה גורם לך להרגיש – אז זה הקטע שלו".

בצורה קצת מצחיקה ולא לגמרי מוסברת, זה גורם לי לאהוב את החורף קצת יותר.

בין פיצוץ לפיצוץ

כשהתחילו האזעקות באיזור, קרובה שעשתה עלייה לא מזמן שאלה אותי לפני כמה ימים איך מגיעים למצב בו לא לחוצים כל הזמן. אותה שאלה עלתה שוב לפני כמה שעות, לאחר הפיצוץ הקרוב-מדי לבית. רק אנשים שבאים ממציאות אחרת (שפויה יותר, זה נכון) מסוגלים לשאול שאלות כאלה, ולהעמיד אותי בפני סיטואציה מביכה בה אני לא בטוחה מה לענות. בימים האחרונים התשובה הזו התחדדה עבורי.

מאיר אריאל התפרסם לראשונה וזכה לכינוי "הצנחן המזמר" כאשר ביצע את השיר "ירושלים של ברזל" בכנס לוחמים. אמנם גם לשיר זה הייחוד שלו, וחוץ ממנו הוא עוד כתב שירים רבים וטובים בהשארת מלחמות כאלה או אחרות, אבל לענייננו – הייתי רוצה דווקא להתמקד בשיר מאוד מסוים:

"ולך לך שרים לי במצעד הפזמונים"

השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו" הוא אחד השירים המקושרים למלחמה מהיותר מיוחדים שאני מכירה. הגאונות בשיר טמונה בכך שהוא מצליח לתפוס ולהתמקד בחלק החשוב ביותר של הסיטואציה הקשה הזו – באותו שקט שבין הפיצוצים. הגאונות הזו טמונה דווקא ברמיזה העדינה לבלאגן שבחוץ; בהתמקדות באותו חייל שמעביר את הזמן שלו בשמירה, במחשבות על חופשה, ובסיפור חזק וטוב; כאשר רק מדי פעם מבליחים דיבורי מלחמה על חוליית אויב, נצנוץ חשוד, או אפילו המקום בו מתרחש השיר. יכול להיות שרגע לפני השיר ורגע אחרי שהוא נגמר התרחש באיזור קרב מזעזע; אבל בזמן השיר – מוזיקה רגועה, 4-5 סיגריות, כמיהה לבית, ו"איים בזרם". לא ככה מרגישה מלחמה, אבל ככה חייב להרגיש חלק ממנה לפחות.

באותה מלחמה, מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא (ובחלק מהזמן גם לאונרד כהן!) היוו צוות שהופיע בפני חיילים בקו החזית. ההרכב זכה ליחס חם, אוהב ונרגש מהחיילים, ואף הקליט שיר משותף אחד – "אין לנו מילים":

"לא נורא אפשר לשיר גם לה לה לה"

לא יכלתי לחשוב על דרך מדוייקת, בוטה, ומקסימה יותר להמחיש את המסר הנחוץ מצוות הווי שכזה. כאילו באו ופשוט אמרו ישירות לחיילים: אתם צריכים הפוגה, אנחנו כאן כדי לתת לכם אותה בכוח, אבל אין סיבה להתכחש למציאות בשביל זה.

"אין לנו מה לכתוב, זה מעייף נורא
להמציא שירים יפים על אש ומלחמה"

זמן לא רב לאחר המלחמה, ולמרות ההצלחה במהלכה, ההרכב לא הצליח להתרומם. לתחושתם, ההופעות כנראה התאימו רק לתקופת המלחמה. לתחושתי, כנראה שכשלא היו פיצוצים, היה פחות צורך במוזיקה כמעבר חד ובוטה מלחימה למנוחה.

מגיעים למצב בו לא לחוצים כל הזמן למרות כל המסביב – לא כי המציאות לא מלחיצה, אלא כי חייבים. כי אי אפשר לחיות במציאות בה אנחנו כל הזמן לחוצים, אז אנחנו מפרקים אותה לחלקים. בפיצוצים אנחנו בודקים שאנחנו וכל היקרים לנו בסדר, ובין הפיצוצים, אנחנו ממשיכים בחיינו. כמובן שיש פה גם עניין של אופי, אבל זה לא העיקר – האופי שלנו אולי ייקבע את עצמת הלחץ, או את כמות הזמן שייקח לנו לעבור ממצב חירום ל"שגרה" ולהפך, אבל כדי להמשיך לחיות – אנחנו חייבים שגרה כלשהי, גם אם לפרקי זמן קצרים.

"אבל מה עם משהו יקרה?" – אותה קרובת משפחה שואלת, ובצדק.

"אז נתמודד איתו כשיקרה. אין סיבה לדאוג פעמיים".

עבורי, זו לא האדישות שהביאה איתה חיפה של לבנון השניה, וזו לא הבועה התל אביבית שהביאו איתן השנים האחרונות. זו גם לא חכמת חיים עתיקה ממרום שנותיי וחוויותי (sarcasm… bazinga!!), וממש לא בהכרח words to live by עבור כל מי שהוא לא אני. עבורי זו דווקא ההכרה המכאיבה שדברים רעים קורים גם לאנשים טובים, והאופטימיות שעדיין שם האומרת שבסוף יהיה טוב. ורק בעודי אומרת את המילים האלה בקול רם בפעם הראשונה, הבנתי כמה אני מאמינה בהן. נדאג וננקוט בכל אמצעי הזהירות בפיצוצים, נבכה ונתאבל רק אם נצטרך ובשאיפה אופטימית וקלושה שלעולם לא עוד, ועד אז – כל השאר ידאג לעצמו.

כל אחד מתמודד עם המצב בדרך אחרת, וכל צורות ההתמודדות (או לפחות רובן המוחלט…) הן לגיטימיות. אני לא מתיימרת לדעת או לנסות להיזכר איך זה מרגיש כשיש אזעקה כל שנייה וחצי – כולי הערצה לכל מי שנאלץ לחיות עם המציאות הזו, בין אם מבחירה ובין אם לאו.

כל שאני יכולה לאחל לנו הוא שלפחות עד ליום שלא יהיו עוד פיצוצים – להשתדל למצות את המירב מהבין לבין, ולנסות להירגע עם איזה שיר טוב. אחרי הכל – חיים רק פעם אחת.

הריקוד האחרון

הלימה לימה נסגר.
זה היה לפני שבועיים, וזה גם הזמן שלקח לי לפרוק את זה לכאן.
במקומו ייפתח מקום אחר. חדש יותר, טוב יותר אולי, אבל אחר.
אני אפילו אופטימית לגביו, אגב, אבל זה כבר להמשך הפוסט.

לפני כשנתיים סגרו את המועדון הראשון שקראתי לו בית. הסיטי-הול, או כמו שהסלוגן שלו היטיב לתאר, "הבית השני שלי", היה הבית החיפאי לכל מי שחיפש מוזיקה קצת אחרת. עם הסגירה של הסיטי-הול לקח לי מעל חצי שנה להשלים. אפילו תיעדתי את זה בזמנו בהגיגים הו-כה-עדיין-רלוונטיים, כך שתדעו שאני לא משקרת: תקופת בית שני – הגיגים על הסיטיהול, ועל העתיד

ואז גם המקבילה התל אביבית של הסיטי-הול – הברזילי – נסגר.

ומאז היו עוד כמה סטוצים חולפים, אבל שום דבר לא באותה עצימות.

ומתישהו, בלי לשים לב, הלימה לימה תפס את המקום החסר. רוב ההופעות הכיפיות רוכזו בו, וליין הדאבסטפ של מאססס בשבתות הפך לחלק קבוע מתפריט הסופ"ש שלי. תוסיפו לזה רגאיי ברביעי, ובזמנו גם היפהופ בשלישי,  ערבי ספוקן וורד מעת לעת, וקיבלנו… עיר מקלט. ככה בשקט בשקט. מסיבה אחרי מסיבה, הופעה אחרי הופעה, בלי להעז לקרוא לה בית שמא תיעלם יום אחד.

שבע שנים שהמקום פעל במתכונתו הנוכחית, שזה המון בשנים של מועדונים/דאנס-ברים, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדמיין כמה זה בשנים של כלב.
ביום שבת לפני שבועיים, קפצנו למסיבת הסגירה. מאילוצים קצת פחות מתוכננים היינו שם רק שעה, אבל מסתבר שזה מספיק להגיד וגם להרגיש את הסוף. השיר האחרון שנוגן בלימה לימה היה השיר הבא:

"We saw the writing on the wall"

יש לי וידוי: אני סאקרית של קיטש. לרוב, גם אם הוא דביק בצורה מזעזעת. במצב רוח נכון, אני מסוגלת לראות אינסוף צ'יק-פליקס, לא משנה כמה הם חוזרים על עצמם, ואני חייבת-חייבת-חייבת סוף טוב. לרוב, קיטש בעיניי הוא הקצנת הטוב הזה שכולנו מחפשים לכדי גיחוך. אמנם הגיחוך הזה נתקע בגרון כמו צמר גפן מתוק, אבל הוא כל כך הכרחי כדי להזכיר לנו להנות מהדברים הטובים וגם לא לקחת אותם ברצינות מדי. עדיף עד גיחוך מאשר עד כאב.

כמובן ששירים שכאלה מתאימים להרבה סופים באשר הם, אבל הריקוד האחרון במועדון… לפחות כמו הריקוד האחרון בDirty Dancing. ובעוד שברקע נשמע קול האומר "We saw the writing on the wall", אני רק מדמיינת את שלומי מנגר (הבעלים לשעבר של הסיטי-הול) וירון דנוך (הבעלים לשעבר של הברזילי, שותף בלימה-לימה, ואם אני לא טועה יוזם המקום החדש שייבנה במקומו) – שניהם מעין הכלאות בין שלום חנוך לברי סחרוף של תרבות המוזיקה והמועדונים וראויים להערצה לא פחות מהם – בתמונת סמי-אינסטגרם בפתחי המועדונים-שכבר-לא-שלהם במעין השלמה-חצי-השלמה עם המציאות.

הבנתי שבמקום הלימה לימה יפתח מקום חדש, גם בהנהגתו של דנוך, בשם הOCD. מעבר לכך שכבר השם מרמז שזה עשוי להיות שידוך מוצלח, אם הבנתי נכון המקום אמור להיות יותר בסגנון הברזילי; וסוג-של-ברזילי + דנוך = פוטנציאל גדול לכיף.

באלבומו השני של קוואמי – ראפר בחסד, ומנחה התכניות האגדיות "הקצה" ו"עסק שחור", מופיע שיר מאוד מיוחד (אם כי יש שיגידו חופר מדי):

"ואני לוקח אתכם איתי"

מהרבה סיבות, נראה לי שהדמות המוצגת בשיר הזה מאוד שנויה במחלוקת, אבל נראה לי שזה בדיוק מסוג השירים, שככל שעובר הזמן, ולמרות עידן האינטרנט, כל אוהב מוזיקה אמיתי יכול למצוא את עצמו בחלק אחר שלו. ובמקרה הזה, איך אפשר שלא:

"הייתי שם כשפתחו את הרוקסן וסגרו את הפינגווין
כשסגרו את הרוקסן ופתחו את הלוגוס
הייתי שם כשסגרו את הלוגוס ופתחו את הבארבי
הייתי בהופעות הראשונות של העיר השנייה, המרתף 10, הפרגוד, הסירה, הסינדרום
הייתי שם כשסגרו את הדינמו ופתחו את הסופהביט
כשפתחו את הקוסמונאוט וסגרו את הצופה
ופתחו את הג'ה פאן, לבונטין 7
הייתי שם כשסגרו את הסופהביט ופתחו את קפה ברזילי
הייתי שם כשסגרו את ברזילי ופתחו את… ברזילי"

השנים עוברות, מועדונים באים והולכים, משנים את שמותיהם ופניהם, לעתים מאבדים את הרוח בדרך, ולעתים מגלים רוח חדשה.
כנראה שההבדל בין הסיטי-הול ללימה לימה, הוא ההבנה שהסגירה היא חלק מההתנהלות הטבעית של הדברים, ושכל עוד יש מספיק אנשים שהרוח הנכונה בוערת בהם – יגיע הבית החדש. רק לפני כמה ימים קיבלתי מייל משמח מאקו"ם על הקמתו של "בית היוצר" – מקום מגניב לשימוש אמנים שרוצים להופיע, להתאמן, להרים אירועים, ומה לא. לכאלה יוזמות אי אפשר להישאר אדישים.
אפילו שהפעם לא נזקקתי לדרמטיות המוגזמת, היה כיף לסיים עם "I had the time of my life", כי מה כבר יכול להיות רע בריקוד אחרון.

למרות שהם לא מכירים אותי, למקרה שזה יתגלגל אליהם, זו ההזדמנות להגיד – תודה עצומה לשלומי מנגר, ליורם דנוך, ושכמותם.
אל תאבדו את הקצה.