למי שלא מכיר – אני ממש לא טיפוס של בוקר. למען האמת, אני עד כדי כך לא טיפוס של בוקר, שכבר מזמן נטשתי את הניסיונות שיגרמו לי להחליק את דרכי פנימה, ובמקומם אימצתי עוד ועוד דרכים להפוך את זמן ההתארגנות שלי לכמה שיותר קצר וחותך – ממש כמו לתלוש פלסטר. מכאן, שלהתעורר באותו הבוקר בבום מהצליל הראשון של השעון המעורר, לצחצח שיניים, להתלבש ולהיכנס מיד לאוטו היו עניין שבשגרה. השוני היחיד היה המיקום הזר, והדרך הארוכה פי 4 עד המשרד. נו מילא.

התנעתי את האוטו, הפעלתי את הווייז, הדלקתי את הרדיו, וקיללתי שלא קולטים כאן את תכנית הבוקר של טל ואביעד. עיר קשה הירושלים הזאת. שום סיכוי שאני מחברת את האייפוד עכשיו! אין לי כוח לשום דבר שיש על המכשיר הזה כרגע. בחוסר חשק שמתי גלגל"צ, ובכל מקרה – בכלל התרכזתי בקול של ההוא מהווייז. "בכיכר – המשך ישר"… איזה יופי זה שלימדו GPS להבין שבמקומות מסויימים "היציאה השנייה" בכיכר זה פשוט "ישר".

בעודי מפלסת את דרכי החוצה מהעיר, ומעבר לקול של הווייז, קול מרוחק של פסנתר מושך את תשומת לבי. חיפוש קצר העלה כי הקול המדובר בוקע מהרדיו של הרכב – אותו רדיו שרגעים ספורים קודם לכן זכה לקללות על חוסר יכולת הקליטה שלו. תוך שהפניתי את המבט לפאנל הנשלף האומלל, הקול התחדד והתחזק. הצטרפו אליו מילים שסיפרו על מישהו פעם… ספינה… אושר…

בשנת 1979 צמד בשם The Buggles שחרר את הסינגל Video Killed the Radio Star, שזכה להצלחה מסחררת. כשנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1981, הקליפ של השיר המדובר זכה לפתוח את שידורי ערוץ MTV כיריית פתיחה סימבולית של הערוץ. השיר המקורי מתעורר לחיים בעולם בו נראה שהטלוויזיה חדשנית יותר, סקסית יותר, ועל פניו נראית טובה יותר מהרדיו בכל אסקפט בידורי שהוא.