את ההופעה הזו של בילי ג'ואל, שסגרה את Shea Stadium, קיבלתי על דיסק וDVD כמתנה מאחי ליומולדת לפני שנתיים. הספקתי לראות ולשמוע אותה בשלמותה אינספור פעמים מאז, בדיוק מספיק כדי להרגיש שהייתי מספיק קרובה לשם, וכן לתהות איך זה היה להיות שם באמת. לתהות אם האנשים שהיו שם הרגישו שהם לוקחים חלק במשהו היסטורי או לא, לתהות אם הם יספרו לילדים שלהם עליה, לתהות אם הם שומעים/רואים שוב את ההקלטה מדי פעם, לתהות אם הם מכירים את ההופעה טוב כמוני.

אתם מבינים, הרי בדברים כאלה בסוף זה הכל בפרטים. השיר She's Always a Woman רחוק מלהיות השיר הכי טוב בהופעה הזו, אבל איפשהו 2 דקות לתוך השיר, מישהו בקהל מציע למישהי נישואים, ואותה מישהי מסכימה. אם נתעלם רגע ממידת הטאקיות העצומה של הסיטואציה, אותו אדם גרם לכך שבכל פעם שהשיר עולה, בין אם בגרסת ההופעה הזו או בכל גרסה אחרת, המילים "Are you gonna marry her?" הן בראש שלי חלק מהשיר לכל דבר.

פעמים רבות תהיתי איך זה להיות בהופעות גדולות והיסטוריות באמת. איך זה היה להיות בוודסטוק, והאם מישהו שם בכלל מסוגל לזכור את זה בין כל הכיף שעישנו שם? איך זה היה להיות בהופעה של הביטלס שפתחה את Shea Stadium? איך זה היה לראות את סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק?

לפני חצי שנה בערך ניסיתי נואשות להשיג כרטיסים להופעה של הלהקה האהובה עליי בארץ. להקה שהכרתי לראשונה רק מההקלטה של ההופעה החיה האחרונה שלה, לפני 15 שנה. להקה שגם האחים שלי שהיו באותה הופעה נולדו והכירו אחרי שהיא התפרקה. להקה שככל שהכרתי אותה יותר רק הבנתי שהסיכוי שלי לראות אותה מופיעה בשלמותה כלהקה הוא קטן עד לא קיים.

אני לא מיוחדת באהבה שלי לכוורת. קהל של יותר ממאה אלף איש במצטבר יכול להראות מאוד בקלות שאני לא מיוחדת בעניין הזה. אבל בניגוד לאהבות אחרות שלי במוזיקה או בכלל, כאן זה מבחינתי חלק מהקסם. במשך השבועות בהם לא הצלחתי להשיג כרטיס הרגשתי שהנה הנה הולכת לה ההזדמנות שלי להיות בהופעה גדולה באמת. הופעה היסטורית, כזו לספר עליה לילדים, כזו שמזיזה הרים ממקומם.

כשנפתחו ההופעות בירקון, אני ואחיי פחות או יותר הקמנו חפ"ק תלת-ערי להשגת כרטיסים. המאמצים נשאו פירות ומאותו רגע הספירה לאחור החלה. משך מספר חודשים ידעתי להגיד שאין שום דבר קבוע בחיים שלי חוץ מה8 באוגוסט.

החסרונות בלהיות בת זקונים מתבטאים לפעמים בצורות מצחיקות. כאשר כנגד כל הסיכויים, הפרשי הגילאים והטעם המוזיקלי, יש להקה שאתם והאחים הגדולים שלכם אוהבים באותה מידה, אתם יודעים שניצחתם. ב8 באוגוסט, ההרים זזו ממקומם, כל הכוכבים הסתדרו בשורה אחת, ולמרות הסידור המוזר של השערים בפארק הירקון, שהתיישב קצת פחות עם סידור הכוכבים וההרים, עמדנו שם אחותי, אחי, ואני, יחד עם חבר טוב ובני הזוג שכבר מזמן חלק מהמשפחה, וראינו היסטוריה מתהווה לנגד עינינו. צרחנו את המילים לכל השירים ולכל המערכונים, הרגשנו את הלב נצבט כשגידי גוב שר את "נאחז באוויר", הרענו כשקלפטר שר את "צליל מכוון", ראינו קהל של 51,000 איש מולנו והבנו לראשונה בחיינו מה זה אומר "ים של אנשים", ואולי גם דמענו קצת כשהבנו שזה באמת נגמר.