ישראלי אמיתי

יש שירים שעצם קיומם משמח אותי. מעבר לכך שאני אוהבת אותם יותר או פחות, הידיעה שהם קיימים עושה לי נעים בבטן, כאילו משהו נכון קורה כאן. השיר "הכל בגלל האהבה" בביצועם של אהוד בנאי וגידי גוב, מעורר בי את התחושה הזו בדיוק.

כששומעים את השיר נתקלים במשהו חמקמק – נתקלים מבלי לשים לב במוזיקה ישראלית אמיתית. לא מוזיקה שישראלים יצרו, לא מוזיקה בעברית, אלא מוזיקה ישראלית אמיתית – כזו שממחישה כור היתוך מבלי להגיד כור היתוך כי זה מושג מפוצץ מדי, כזו שלא מתביישת לערבב מכל הבא ליד – בין ספרדים, לאשכנזים, לערים ישראליות, ללחן יווני – לשים לנו את זה מול הפנים בצורה הכי פשוטה ולא מתפשרת, ועוד לחייך לגבי זה.

ב-1966 שלישיית גשר הירקון הוציאו את הגרסה העברית הראשונה של השיר. חבר טוב שלי תהה איך הגרסה של אהוד בנאי וגידי גוב תפסה יותר.
חזרתי לשמוע את הגרסה המקורית, וגיליתי שגם שם נהיה לי קצת נעים בבטן, אבל יותר בגלל הכישרון המדהים של בני אמדורסקי, ולא מהסיבה המדוברת.

הגרסה הזו נקייה יותר, מסודרת יותר, מחושבת יותר למרות הדיבורים על האלכוהול והפורקן המתבקש. אני לא בטוחה מה היה מצבה בשנות השישים, אבל ברור לי למה לפחות בשנות ה2000+ הלכנו עם הגרסה השנייה. אנחנו, הישראלים של היום, צריכים את החספוס, את הפורקן, את ההתפרצות אחד לדברי השני שלא במקרה נשמעת טוב… אנחנו צריכים גרסה שמתאימה גם לחבר שצריך לדפוק ת'ראש (באמת שרק חסר ערק בין כל סוגי האלכוהול האלו), וגם לזקנים שמשחקים שש-בש מתחת לבניין ככה שיזדהו איתו.

אנחנו צריכים גרסה שמזכירה לנו שכולנו וואחשים – חלק פשוט יודעים להסתיר את זה טוב יותר.

מתישהו ביסודי הסבירו לנו מה זה צבר, ושצבר אמיתי הוא כזה ששורשיו בארץ הולכים 7 דורות אחורה. אני זוכרת שהרגשתי אז דיי מרומה, כי לא הבנתי למה מישהו שיותר מדור-שניים כאן נחשב "יותר ישראלי" ממני. לימים גיליתי שזו לא בדיוק ההגדרה הרשמית של "צבר אמיתי", אבל גם הבנתי שיש משמעות גדולה משחשבתי לשורשים האלו. אין לי ספק שככל שאנשים נמצאים כאן יותר דורות, הם גדלים יותר ויותר לתוך ישראליות, ומייצרים ישראליות יותר כנה – וזה לא נגמר בדור-שניים הראשונים.

הילדים שלי יגדלו למדינה ישראלית יותר – יותר מעורבבת, פחות מאופקת, יותר מזרח תיכונית, והכי חשוב – עם אחלה של חומוס.

המוזיקה תמשיך לשקף את הרוח שלנו, ובינתיים, אני אשמח למצוא את השירים הישראלים האלו שמזכירים לי שאנחנו בכיוון הנכון, ולהאזין להם על בסיס קבוע בכדי להעביר את זה הלאה בגנים.

אז קדימה – נגנו נגנו לי עוד ועוד.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ישראלי אמיתי

  1. אהבתי את הטענה.

    אני חייב להגיד שהרגשתי כך בעבר. קחי להקה שאני מאוד אוהב:אטליז:

    מאוד מוכשרים, אבל ברור כששומעים אותם שהם התרחקו מהישראליות. זה לא רק האנגלית, הסגנון הוא אינדי/פאנק בריטי כזה, ואתה מרגיש שזה לא מה שאמורים לעשות בישראל.

    לעומתם עוד להקה שאני מאוד מחבב הם לא דובים, דוגמא קלאסית לשיר מאוד ישראלי שלהם היא גרסת כיסוי לKilling in the Name of. חוץ מעברות המילים בצורה שעושה צדק לשיר המקורי אבל מתאימה למציאות הישראלית, הם גם מוסיפים פן מאוד ישראלי לשיר הזה:

    לעומת זאת, מעולם לא נתתי לתחושה הזו להפריע לי יותר מדי.

    ראשית, אומנות היא מעוז החופש, והכל צריך להיות לגיטימי. אני ממש שונא את האנשים שאומרים שכוכבי רוק צריכים למות בגיל 30 כדי שלא להספיק לבייש את עצמם. אמנים צריכים לעשות מה שהם רוצים, ואולי זה עוד יצא אדיר (אהם אהם רמי פורטיס).

    שנית, אחת היכולות המבריקות של האומנות היא לאתגר את איך שאנחנו תופסים את המציאות, נגיד – את איך שאנחנו רואים את מה זה להיות ישראלי. וזו בדיוק שאלה מעניינת ששווה שלהקות שונות ישאלו. אני לא רוצה את הגדרת הצבר משנות ה20. שלהזכירך אומרת – להיות ישראלי זה להיות ערבי. אני רוצה הסבר ללמה אני כל כך אוהב לחיות פה.

    לצורך כך, הנה ביצוע של "אדון שוקו" באיטלקית על-ידי להקה כיפית בשם מונטי פיורי. החבר'ה בכלל לא איטלקים, אבל הם אוהבים את סגנון המוזיקה, ואין להם בעיה לגרוף איתם אבן סלע של הישראליות.

    אגב – מזל טוב על פתיחת הבלוג

  2. נתחיל בתודה 🙂
    עכשיו אחרי שסיימנו עם זה…

    זה לא שהמוזיקה שהגדרתי כישראלית היא המוזיקה הבלעדית שאני שומעת – הפוסט הוא הסבר על למה אני מעריכה ומחפשת את הקיום של מוזיקה כזו.
    כמובן שיש הרבה סוגים אחרים של מוזיקה טובה (גם איטליז) שמתקיימים יופי גם בישראל וגם מחוצה לה וטוחנים את הרמקולים שלי on daily bases 🙂

    הגרסה של מונטי פיורי מאוד מוצלחת, וגם ההגדרה שנתת לה מאוד נכונה – הם גורפים איתם אבן סלע של הישראליות, אבל פחות נופלים בהגדרה שלי של מוזיקה ישראלית.
    כנ"ל הגרסה של לא דובים בעיניי – הם לקחו משהו והתאימו אותו למציאות הישראלית בהחלט, פשוט זו (סתם לצורך הדיבור במונחים שהשתמשתי בהם קודם להבהרת הנקודה, ולא באמת איך שהדורות עובדים כמובן, או בהכרח במספרים האלה…) – מוזיקה שדור שני יעשה.
    דור ראשון יעשה מוזיקה מאוד מושפעת עד זהה לארצות המקור, דור שני יתאים אותה למציאות הישראלית, דור שלישי ייקח את כל ההשפעות האלו, יוסיף אליהן את ההצלחות של הדור הקודם, וייערב אותם לכדי עיסה דביקה מגניבה שכאילו גדלה מתוך האדמה הזו.

    ואגב, בהשלמה למה שאמרת שאני מאוד מסכימה איתו – היא גם תשאב מהישראליות וגם תיצוק תוכן ותשפיע על איך שהישראליות החדשה תיראה. מוזיקה יוצרת מציאות, לא רק משקפת. מסכימה לגמרי.

    בקיצור, תוך כדי שאני כותבת אז גם קל לי לנסח את זה יותר… הדוגמאות שהצגת הן שירים טובים מאוד בפני עצמם, אבל הן שלבי התפתחות בדרך למה שאני מחפשת 🙂
    זה יכול להתחיל מכך שהלהקות שואלות את עצמן את מה שכתבת. זו נראית לי כמו הדרך הנכונה להגיע לתשובות טובות.

    (אגב, גם המוזיקה שאני יוצרת היא הרבה יותר קרובה לשלב הזה מאשר למוזיקה ישראלית…)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s