הכביש הזה תמיד כאן

הכביש הזה – מתחיל כאן.
הכאן הזה הוא לא ממש מוגדר
אבל איפשהו במורד ההר ליד הים
כשמימין רק חול, ומשמאל אורות של עיר
כאן – הכביש הזה מתחיל.
המתחיל הזה הוא לא ממש מוגדר
כלומר, אפשר לומר שאם כאן הוא מתחיל
אז שם הוא נגמר
שם – מעט לפני העיר
בפיצול בין איילון ונמיר
שם – הכביש הזה נגמר.
אבל לפעמים שם הוא רק מתחיל.

אני בנאדם שנקשר – למקומות, לסיפורים
וקצת אחרי שהבית הפך לבית של ההורים
וקצת לפני שהדירה הפכה לבית –
הכביש הזה הוא כל מה שנשאר.
כמו פיסה של יציבות בתוך נהר סוחף בדמות נתיב שמאלי
וים תיכון רגוע משמאלי
או מימיני
אני בעצמי מתבלבלת בכיוונים
ועל הציר הזה תמיד הרי הכל היה זמני.

הכביש הזה הפך אותי לחיפאית יותר משלוש שנים של תיכון
יותר מספסלים בכניסה לסינמטק
שכבר קיבלו את הצורה של הישבן שלי
מרוב שיחות וחפירות בלי שום רצון להתנתק.
הכביש הזה הפך אותי לתל אביבית
יותר מכרטיס חבר המועדון בטיב טעם שלידי
יותר מכוס היין שבפאב השכונתי
הכביש הזה על שני צדדיו הוא דיי שוחק

נסיעות של ראשון עד חמישי התחלפו בנסיעות של חמישי עד ראשון
בנסיעות של שישי עד שבת
בכל סופ”ש שני
בארוחת ערב בלי להישאר לישון
ונסיעה שקטה דרומה באישון לילה
איך?
איך אין בו תאורה מחיפה ועד זכרון?!
איך הדרך חזרה תמיד קצרה יותר?
ואיך אני עדיין לא בטוחה בכיוונים?!
דרומה זה הלוך או חזור? תבינו, זה מבלבל
איך חזרנו כששמענו על שריפה בכרמל
ואיך בדרך מבית אורן עוד הלב טיפה נצבט
איך עצרנו לשחייה לילית שניה אחרי עתלית
ואיך משכנו כל הדרך עם אוטו חצי מושבת
עצרנו בחמש תחנות בדרך לקרר את הרדיאטור שנדפק
בדיעבד זה היה קצת מטופש
אבל אומרים שהבית הוא איפה שהמוסך נמצא
והמוסך שלי עדיין שם, ליד לב המפרץ.

איך אף פעם לא התקשרתי לתזמונים של גלגלגלגל”צ?
הרי מי מכיר את התזמונים האלה טוב יותר?
עומס כבד מנתניה עד וינגייט זורם אצלי בעורקים
מאז הפעם ההיא שהקפצת אותי לבסיס בראשון בבוקר
כששאלתי איך נוצרים פקקים
ואתה ענית ברצינות תהומית השמורה רק לילדים שמשחקים בלהיות מבוגרים
ילדים שפעם ב- נוסעים באוטו של ההורים במקום לסוע ברכבת
"מה זה משנה איך הם נוצרים?", חייכת,
“העיקר שיש עם מי לשבת".

לפעמים נראה שהפחות ממאה ק”מ האלו,
השעה ורבע נסיעה
מפרידים בין כל כך הרבה יותר מתל אביב לחיפה
כמו שנות אור המוסוות באספלט ובאנדרטה של כסא מחליד
הכביש הזה מפריד בין העבר לעתיד.
בין שירי של השבוע, לשירי של הסופ”ש
בין שירי שיכולה הכל, לזו שלא ממש
וכל פעם גיליתי מחדש מי ממני מחכה באיזה צד של המתרס
ואני עדיין לא בטוחה בכיוונים
הכביש הזה מפריד בין יחסי האהבה-שנאה שלי עם כל אחת מהערים
שקראתי להם בית באיזשהו שלב בחיים.
כמה שרציתי להתרחק
הוא תמיד משך אותי בחזרה
בלי מטרה מוצהרת – פשוט בין צד אחד לצד שני
והחיים שלי היום נעים בקצב כביש מהיר אז על הכביש הזה בסך הכל מותר להיות אני.

אבו יוסוף התחלף באבו דאבי
פיצה מאנצ’ פתחו בבן יהודה סניף
השווארמה הכי טובה עדיין שמורה לקריית אתא
ולסיטי הול פאקין אין תחליף

ערי חיי הותירו בי אותות
הרי לכל אחת מהן אני קשורה בעבותות
במטבעות לשון, ברגעים קשים
במקומות, באנשים
בסמטאות, ברחשים
באהבות, בריגושים
הכל אישי – הכל רגשי –
הכל נזיל מפה לשם!
אבל הכביש הזה יציב.
הכביש הזה תמיד כאן.

 

מודעות פרסומת

27

אני רוצה לחיות כאילו שאני אמות בגיל 27.

אני לא חושבת שאני אמות בגיל 27
גם לא רוצה למות בגיל 27
אני רק רוצה לחיות כאילו שאני אמות בגיל 27.

לא כמו חברי המועדון ממנת יתר או התאבדות
לא אלכוהול וקוק וקרחת ומכוני גמילה
אני רוצה את הכל –
בית, משכנתא לכל החיים, ילדים, בעל להזדקן איתו, משפחה, חברים, קריירה, חתולה.
לא חתולה.
אבל כלב. אפילו שניים.
תמיד רציתי כלב כשהייתי ילדה.
חשבתי שיהיה לי כלב עד גיל 27,
אבל חיים, דירה שכורה, שותפים, עבודה.

אני רוצה לחיות את הכל כאן ועכשיו
לא לבזבז זמני לשווא על הכוכב הזה
לנוע עם הרוח בין משב למשב
בין ענן לענן
אני רוצה למתוח את גבולות הזמן
לחוות את העולם הזה בבום
לחיות כמה תקופות חיים שונות בכל רגע נתון
אני רוצה למתוח את גבולות הזמן עד תום
נניח – למה לישון?
אני ארוויח שליש חיים על התנהגות טובה
השקעתי בזה לא מעט מחשבה –
ומצאתי תרופה לעייפות המצטברת כתוצאה מעולם שרץ
אני מדברת על שנ”צ
אנשים שרודפים אחרי החיים – מוותרים על שנ”צ של סוף שבוע,
אנשים שנהנים מהחיים – מכילים אותו.
אני – רוצה להכיל את השנ”צ.

אני לא רוצה לוותר על חומוס של שישי בצהריים או על ים של שבת
אני רוצה לפתוח כל סופ”ש בפנקייקים או וופל בלגי
אני רוצה לקלל את עצמי על כל הפנקייקים והוופל הבלגי ולעשות ספורט שלוש פעמים בשבוע.
אני לא רוצה לנדוד בין שאריות סופ”ש – אני רוצה שגרה שעושה לי טוב
אני רוצה לצעוק שירה ברחוב,
ללחוש רצון על במה,
ושחצי קהל יחשוב “מה 27 מה? צעירה”.
אני אחשוב – שנ”צ.

אני רוצה קפה על המרפסת לבד,
ויין על המרפסת עם עוד אדם אחד לפחות
ייין על המרפסת שנמזג לתוך שיחות חסרות גיל ומלאות הרהורים
מרפסת בה זרים הופכים חברים
וחברים נשארים
מרפסת מכילה, מרפסת מעצבת חיים.

I wanna wear sunscreen!
אין לי מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי – לא כשהייתי בת 22 – ובטח שלא עכשיו.
בגיל 27, אני רוצה להסתכל אחורה ולהגיד שעשיתי
לכל הפחות – להסתכל אחורה ולהגיד שניסיתי.
אני רוצה לחיות את חיי כאילו אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, אבל לעשות משהו ששווה אותם בכל רגע נתון.
אני רוצה לחוות את העולם הזה בבום.

אני רוצה שהחיים שלי בגיל 27 יהיו ראויים להיכנס למועדון. להיכנס לפנתיאון.
אני לא רוצה לבחון את זה מול המציאות – אין לי תכניות למות בגיל 27,
אני רק רוצה לדעת שאם אסתכל אחורה – יהיה מה לראות.
הבעיה היא שעכשיו אם במקרה משהו יקרה –
בטח יגידו “היא ידעה את זה… היא חיה כאילו… זה מה שהיה אמור לקרות” –
לא, אני לא יודעת כלום – אני לא הולכת למות בגיל 27, אבל mark my words – אני הולכת לחיות!
וגם עכשיו זה כאילו הפוך על הפוך כי יגידו “היא ידעה את זה שנגיד…"
ואני אומרת – לא, אני לא רוצה להישמע חכמה בדיעבד – אני רוצה לחיות כאילו אמות בגיל 27 תמיד.

גם בגיל 90.
אבל עד שם, כן? אח”כ זה רק קקי, פיפי, ואלצהיימר – לא כדאי
אני רוצה להזדקן כאילו שאני בת 27 ומצאו תרופה לאלצהיימר.
ולסרטן.
אם כבר יש לי זמן, למה לחשוב רפואה בקטן?
אני רוצה לא לפחד לחשוב בקטן.
לחשוב בגדול – זה כל אחד יכול – לטפס על האוורסט, לכבוש את העולם
וכן, אני חולמת גם את כל זה, אבל רוצה גם סתם כמו כולם
אני רוצה את הכל –
בית, משכנתא לכל החיים, ילדים, בעל להזדקן איתו, משפחה, חברים, קריירה, שני כלבים
מרפסת –
לא חייבים, אבל על זה כבר סימנתי וי
אני רוצה שהעולם יפסיק לברוח לי בין האצבעות בזמן שאני מנסה למתוח את גבולות הזמן
או זה, או תרופה לסרטן.

יש לך קטע אחד

יש לך קטע אחד.
זה כל מה שיש לך.
קטע אחד וזה נגמר.

יש לך קטע אחד להעביר את מי שאתה
להוציא את כל מה שרצית לעולם
זה מה רצית, מה ניסית, מה עשית, מה ראית
ומה שלא בתוך הקטע האחד לא קיים

זה יגמר עוד לפני שתרגיש שזה התחיל
כאילו לא הספקת למצמץ ופוף!
אתה מוצא את עצמך כמו בסצנה משטרתית
מזיע את שאריות הלילה הארוך מתחת לזרקור
איך שישבת ובהית בדפים ריקים עולים על גדותיהם
צוחקים עליך דרך קשקושי עטים
ידעת לעקוב יותר מכל אחד אחר
אחר תקתוק המחוגים של השעון שעל הקיר
כאילו אתה והארנב מארץ הפלאות? וואלה… אתם באים ביחד
והפחד שהמחוגים משרים עליכם, מהאיחורים שלכם,
שניכם זה אותו פחד
מצמוץ נוסף –
חוזר מתחת לזרקור ומנסה להיזכר
הרי בסוף היה שם משהו…
היה שם משהו על הדף
כמו חידה בלי פתרון אשר רדפה אותך שנים
והיא שלך עכשיו – בטוח שהצלחת
מכושף
אתה צף אל בין קווים שמחברים בין עיגולים
צועק זה הבל הבלים
אבל ממשיך ומצייר
כאילו עד שלא יאמרו לך אחרת
המחברת מאפשרת
כולם משקרים – בסוף זה ייפתר

יש לך רק קטע אחד – כי סה לה וי
נראה גבולי אבל אתה בטוח שזה אפשרי
וזין על מה שwill be will be
וlet it be וbe yourself
כי זה to be or not to be
זה be with us or by yourself

יש לך קטע – ואז אתה “ההוא עם הכיף”
יש לך קטע – ואז את “הזאתי עם ה… רוצה להיות שם”
זה התווית על מה קיווית להעביר ולהבליט
יש לך קטע – ומה שלא בקטע – לא קיים

קטע אחד אה? יש לי המון קטעים בשלוף
יש מרגש, יש מתבייש,
יש מצחיק, יש חושש,
יש מהורהר, יש דורש,
יש גם כמה קטעים בלי סוף
אבל בסוף,
אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני
הכל בקטע – זה הקטע – והקטע זה אני
הקטע הזה הוא אני
אני זה הקטע
אני זה כל מה שקדם אליו, נשאב אליו, ומה שרץ ברקע
אני לילות מתחת לזרקור
וטוש שחור על לוח מחיק
אני אחת עם השעון המציק
אני שעון דובר, שעון זוכר,
שידור חוקר, ודו”ח מיוחד
ואז אומרים לי שלרושם ראשוני צריך קטע אחד
רק קטע אחד
ואני זה מיליון קטעים ביחד
וכל אחד מהם בנפרד

יש לך קטע ועכשיו הזמן לבחור
זה לא פיצוח האטום ועוד דקה לא תעזור
זה לאזור את כל האומץ שנותר ולסובב את הגלגל
כי קטעים בשפע יש לך – את צריכה קטע שיש לו מזל

יש לך קטע אחד.
זה כל מה שיש לך.
יש לך קטע אחד –
ואת מבזבזת אותו על ארס פואטיקה

חיבוק

לפעמים, אתה פשוט צריך חיבוק.
אני יודעת את זה, כי לפעמים כשאני צריכה שיבינו אותי, ומרגישה שהכל מתפרק
אז אתה פשוט בא ומחבק.
כמו אומר "אני מבין שמשהו קורה, אבל אני לא תמיד טוב בלהבין"
וחיבוק זה תמיד נחמד, אבל לא תמיד מתאים.
ושנינו טובים בלדבר בלי מילים, אז בדרך כלל זה עובד –
גם אם זה לא מתאים, זה נחמד, ועוזר להתמודד.
כנראה בגלל זה, לפעמים אתה פשוט צריך חיבוק.

אתה לא תמיד רוצה שיבינו אותך, אז אתה מתחמק.
ואני – אני טובה בלנסות להבין, אבל לא תמיד טובה בלחבק…
דווקא אומרים שיש לי חיבוקים טובים – מספקים כאלה, שמראים שאני שם, אבל באמת – לא סתם.
לא חיבוקים רגילים של אמירת שלום, עם שתי טפיחות על הגב, כאלה של לצאת ידי חובה –
חיבוקים מאהבה.
וזה בדיוק מה שאתה צריך, אבל לא תמיד קל לי לתת
הלוואי שיכולתי, באמת!
זה לא שאני לא מנסה, אני פשוט מפספסת את הרגע המתאים
ואז אתה מתרחק עוד קצת, ואי אפשר להאשים אותך,
כי אם אני הייתי במקומך, גם אני הייתי מתרחקת.

מצחיק – מפריד בינינו מרחק של צעד, אולי אפילו פחות
אבל זה מרגיש כמו 100 קילומטר לפחות
ואני מנסה לפצות על הפער, אבל נראה שזה לא משפיע
זה כמו ההוא מהפרדוקס שאף פעם לא יגיע
רק יעבור חצי דרך כל פעם, אז מה הטעם?!
זה גורם לך לחשוב…
אולי גם מרחק דמיוני של 100 קילומטר הוא מספיק קרוב.
הרי שנינו טובים בלדבר אחד עם השני בלי מילים
אז אולי לפעמים צריך פשוט לחבק, גם אם זה לא מרגיש מתאים

אין אהבה בעיר הזאת

אין אהבה בעיר הזאת.
יש רק סקס וגייז.
וגם להם – אין אהבה.
רק סקס.

כי בעיר שלא נרדמת אין מקום למבוכה
וכשנצנוץ אורות הרחוב כמו קורץ בהבטחה
ההצלחה בדרך, גם האהבה, אך בינתיים
שבי בנחת – יש כאן הפיאוור מהצהריים
זו מצווה בעיר, כי יין ישמח לבב אנוש
ואם זה לא מספיק, אז פי שלוש יין – פי שלוש
פתאום הכל נראה יותר צלול
בעיר שבה הכל כלול
אתה חייב להיות אדיש או מסטול
הכל קול…
זה בטיפול…
נו… תנסי! בלי היסוסים!
מקסימום – תפספסי
הרי זאת עיר של מהגרים, אז כולם פה מחפשים
העיר הזאת כאילו נועדה לחיפושים

אין חנייה בעיר הזאת.
יש רק חניון קרוב לבית ותו אזורי זמני לשנה.
אז מהר!
צריך למצוא לפני שייגמר
למצוא, ולעבור למקום אחר.
כשמוצאים, הרי, זה לא מגניב לגור בתל אביב.
כשמוצאים – עוברים לפרברים.
עוברים לצפון
עוברים לישוב שלא מופיע באלפון
עוברים לערי הרפאים של השרון
במקרים נדירים, אם עדיין מרגישים קצת צעירים
וכל האהבה הזו קצת מדביקה לקיר –
עוברים לצפון העיר.
גג – לצפון הישן
מוכרים לעצמכם ולחברים שאתם עדיין כאן
ויש תל אופן…
חוץ מזה, זה 2 דקות מהשלום – יגאל אלון
מכחישים שזה בצד הלא נכון של איילון
כי באהבה – אין נכון ולא נכון
ובעיר הזאת – יש רק חניון לילה קרוב לבית.

הכל קרוב לבית בעיר הזאת
הכל כאן, הכל זמין
הכל נורא ליברלי – אין כאן הבדלי דת, גזע, מין
הכל מין
אבל מין קרוב לבית – זה הכל
הכל ברגל – שמאל… ימין… שמאל…
הכל שמאל.
אבל ברצינות – הרי בעיר הזאת זה הכל בגדול
הכל או כלום, וכולם נשאבים, כי כל אחד יכול
והיא שואבת את התום ממך עד תום בנחישות
ומשווקת הרפתקה לצד הרים של אדישות
יו וואנה שוט? שוט!
דונט וואנה שוט? מה את עושה כאן בכלל?!
לכי – חפשי.
וכשתמצאי – פני בבקשה את התור
כי יש עוד אנשים שצריכים לעבור בקרוב
וגם ככה העיר הזאת היא לא מקום לאהוב.

אין אהבה בעיר הזאת.
יש רק אהבה באופן אירוני.
הכל באופן אירוני בעיר הזאת.
דווקא פעם הייתה כאן אהבה – לפחות כך אומרים
משוררים מיוסרים היו כותבים על כך שירים
ומספרים בגאווה על הניצוץ שבליבם
והברק בעיניהם היה מאיר את העולם.
היום יש ים שירים על אהבה
אבל שירים טובים – זה זן נכחד
וגאווה הפכה שמורה לאוהבים מסוג אחד
ואהבה זמנית הפכה מפלט מפני החשכה
כי בעיר שלא נרדמת – אין מקום למבוכה.

אין גאווה בעיר הזאת.
רק גייז.

אתמול ראיתי את אלוהים

אתמול, ראיתי את אלהים.
לא, זה לא היה בחלום.
זה גם לא היה איזה שיגעון רגעי או חזיון נבואי
זה גם לא היה סמים או אלכוהול או חבר דמיוני – זה היה אמיתי.

תבינו, אני לא אדם דתי.
גם לא מסרותי.
לא שומרת מצוות – לא אחת, ובטח שלא תרי"ג
מקסימום – יום כיפור, וערבי חג
לא תמיד בטוחה אם נכון המנהג
מה בין קודש לחול, ובין דת למותג
האמת היא שאין לי מושג רוב הזמן
כך או כך, גם אם לא בטוחה כמובן משתדלת –
הכל בשביל זמן משפחה
בדרך כלל מצליחה
לפחות כל חג שני
כזאת אני

אל תתבלבלו – אני גם לא אתאיסטית, וכאן מתחילה הבעיה
כי כשזה לא שחור לבן, כלומר קיים או לא קיים
אז פתאום מבלי משים
אני חייבת להגידר איתו סוג של יחסים
ואני בכלל מאמינה בקארמה…
אז מי זה בכלל אלהים הזה שאני צריכה להגדיר איתו יחסים פתאום – אה? למה?
It's complicated.
It's complicated. אלהים זה מסובך, נו מה?
בדיוק בגלל זה יש לי בעיה עם הגדרה
כי אלהים האמיתי – זה פשוט –
אלהים זה שלמות.
אלהים זה מה שלא ימות.

ואני והוא – זה כבר עניין של שנים – חתול ועכבר
אני אוהבת בייקון בשבת בבוקר, והוא עם הדיבורים שלו על 40 שנה במדבר
דווקא כשאני במדבר באמת אז אנחנו לא רבים –
הוא אוהב להציץ בשמים זרועי כוכבים
ואני מהמתאהבים בקלות…
אלהים – איזה שלמות…
אבל בבוקר שאחרי – הוא מתפכח ונעלם
גבירותיי ורבותיי – הWalk of shame של ריבונו של עולם
ואני שם לבד – רק אני והמדבר
וקר… קר…
קארמה. הכל קארמה בחיים האלה, תאמינו לי.
ולמה לא בעצם? למה שלא תאמינו לי?
אם אתם כבר מאמינים למישהו, למה להאמין לו ולא לי?
לא, רגע, בואו נדבר על זה שניה ברצינות
אחרי הכל, יש כאן עניין של אמינות – אז תענו לי בכנות –
מה, אני לא אמינה?
אני פעם שיקרתי לכם?
אז מה? אני לא מבינה…
מה אתם מוצאים בו?!
הרי הוא – לא שם בכלל רוב הזמן
וגם כשכן, כמו שהוא מופיע, ככה הוא גם נעלם
מלך העולם או לא מלך העולם?
מלך העולם…
סתם נו… סתם…
פשוט לפעמים זה מרגיש כל כך… לחינם
והקארמה? הקארמה פשוט שם.

אבל אתמול – ראיתי את אלהים
וזה היה מחזה מדהים.
לא באותות ובמופתים, לא בסנה בוער, או במשחקי תאורה
אתמול ראיתי את אלהים בהופעה.
ולא, זה לא היה סולן חתיך
גם לא מי שהכניס אותנו בלי תור
אתם מכירים את זה שמישהו שר, ונראה שיוצא ממנו אור?
And even though it all went wrong
I'll stand before the lord of song
With nothing on my lips but –
או.
אז לפעמים כשאמנים לא שמים לב
הם כותבים מילים שברור שפשוט נועדו להיכתב
ורק בשירים כאלה, אם מסתכלים טוב טוב ברווח שבין המילים
רואים את אלהים.

אז ראיתי אותו שם אתמול – הוא היה… שקט, וגדול, ומהפנט
האמת היא שלא הבנתי איך הוא גם בלתי נראה וגם כל כך בולט
הוא השתלט על כל חלל ריק ולא השאיר מקום לשום דבר אחר
אבל זה לא הרגיש צפוף – זה הרגיש שלם יותר
אמיתי יותר – כזה אל כל יכול וגדול מלהכיל
עד שלא רואים איפה המילים נגמרות, ואלהים מתחיל

אתמול ראיתי את אלהים
וזה לא גרם לי לחשוב מחדש על החיים – להפך!
זה הזכיר לי שאני בכיוון הנכון
כי אם גם אני אכתוב מספיק טוב, אולי הוא יצוץ שוב – ברווח הזה שבין הבית לפזמון
ובדיוק שם – ברווח שבין המילים – לרגע קטן אחד –
נהיה שנינו באותו צד
נהיה אחד – Shiri @ God
ואז כבר לא ישאר דבר בלי משמעות
אלהים – איזה שלמות