מה זה חופש בכלל

אני – בחופש.
כזה שבנקודה הזו בזמן, אני לא בטוחה מתי הוא התחיל ומתי הוא הולך להיגמר. במקרה, דיי קל לי להסביר את החופש הזה, כי הוא בדמות טיול של חודשיים וחצי, ובין 2 תקופות בחיים. נראה לי שאם סתם הייתי בבית, זה היה קצת יותר קשה להסביר.

הפוסט הזה הוא קצת שונה – רציתי להקדיש אותו לשירי חופש, ואז הבנתי שאני בעצם רוצה להקדיש אותו לז'אנר חופש.
אל דאגה – אני אסביר.
בתור ראפרית ואוהבת מוזיקה שחורה בכלל, אני והרגאיי חברים לא מאתמול, אבל האמת היא שאף פעם לא הייתי מהמעריצים האדוקים של הז'אנר. מבחינתי, זה ז'אנר שבעיקר כיף לשמוע בסוף מסיבה, במיוחד כדי לנוח מהדראם&בייס או מהדאבסטפ, ז'אנר שכיף אם הוא עולה בשאפל מדי פעם, ובעיקר ז'אנר שהשילובים שלו עם הסגנונות השחורים האחרים מאוד מרעננים, מחזקים, ומתבלים את השירים שהוא פוגש.

אבל בשנים האחרונות – הרבה משירי הרגאיי נכנסו בלי לשים לב לפסקול החופש שלי. אותו פסקול לא מוגדר של השירים שאני אשים כשאני בחופש מוגדר יותר או פחות, או כשאני ממש ארצה כזה.

בטח חלקכם חושב לעצמו "נו יופי… את יושבת לך על ערסל באיזה חוף בקאריביים עם קוקוס ביד… בטח שתחשבי על רגאיי כפסקול חופש". ואתם אפילו תצדקו. אבל זה בדיוק חלק מהנקודה – הרגאיי כחלק מהשורשים שלו זורק אותנו בצורה מושלמת לתמונה הזו – תמונה שמחה וחסרת דאגות, ו… נו, מאוד חופשית. כמובן שיש בו עוד הרבה מעבר לכך ואי אפשר להתעלם מזה אם באמת רוצים לדבר על הז'אנר, אבל לפני שנגיע לשם, תרשו לי להתעכב עוד רגע על התמונה שציירתי כרגע: יש משהו באמת המאוד פשוטה הזו שחלק גדול מהשירים של הרגאיי באים לצייר לנו. כל החשיבה החיובית והזרימה עם החיים האלו. אפשר להפיל את זה על הסטלנות האופפת את האמנים, או סתם על השמש הג'מייקאנית, אבל זה בכלל לא משנה – כך או אחרת, הם עלו כאן על משהו, וזה תמיד כיף לקחת חלק במשהו טוב.

ממש בשנים האחרונות, אמן ישראלי בשם קוטג' הוציא אלבום בכורה. השיר הפותח את האלבום הוא פשוט המחשה נהדרת בעיניי לכל מה שטוב בז'אנר הזה, ואפילו בעברית!

"אני מתכוון להמשיך לשמוח כמה שאוכל"

את המחשבות שיש לי לגבי אמיתות פשוטות המסתתרות בשירים אני כבר אשאיר לפוסט אחר, אבל בינתיים, באמת שכל מה שאני צריכה לפחות כדי להרגיש קצת יותר חופשיה וקצת יותר שמחה, זה לשים את השיר הזה, להזיז את הראש לפי הקצב, ולהנהן למילים. כמה פשוט – ככה נכון.
וגלידות ובננות, כמובן.

במעבר חד משהו לצדדים היותר עמוקים של הרגאיי, אנסה לשתף קצת בזרם המחשבה שלי: בשל מחסור חמור במחשבים בהם אפשר לכתוב בעברית, הפוסט הזה כבר מתבשל לי זמן מה בראש, ובתוך המחשבות האלו, הרצתי לעצמי לא מעט "שירי חופש" שכאלו.
בצורה קצת מצחיקה, דווקא השיר הראשון שעלה לי לראש הוא Redemption Song של בוב מארלי – קצת קשה לחשוב על שירי חופש בלי להיתקע על השורה "Won't you help to sing these songs of freedom…". תהיתי עם טעות התרגום המיידית הזו היא רק נכונה עבורי או לא, ואז גיליתי שגם google translate מציע את המילה freedom כאופציה ראשונה לתרגום.

האמת היא שאני אפילו לא בטוחה מה התרגום הנכון שאני מחפשת למילה הזו – לפחות עבורי (ולפחות כרגע), המשמעות היא הרבה יותר טעונה מסתם חופשה, אבל נדמה לי שהרבה פחות דרמטית מהחירות שמארלי מדבר עליה. מה שכן, בלי ספק יש בשיר של מארלי הרבה אמירות שנכונות לכל סוג של חופש. כך או אחרת, מעבר לתהיות על מה זה חופש בכלל, זרם המחשבות הצליח להוביל אותי לאחד השירים הטובים של בוב מארלי, ולאפשר לי לציין כאן גם את הצדדים העמוקים והשורשיים יותר של הרגאיי, ובכך לא לחטוא לחלוטין בהצגת הז'אנר בצורה הזו.

"Emancipate yourselves from mental slavery"

למרות שהבלוג הזה בא בעיקר לתת את 2 הסנטים שלי על שירים, נראה לי מוזר להקדיש פוסט לז'אנר בלי מחקר יותר מעמיק או הצגת תמונה שלמה יותר. מצד שני, יש אנשים שכבר עשו את זה, וטוב יותר ממני – אור ברנע כתב לפני כמה חודשים בynet הסבר דיי ממצה על הז'אנר ומה הוא כל כך אוהב בו, אז אם אתם רוצים להשלים את התמונה, כנראה שזה מקום טוב להתחיל בו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4260960,00.html

מסקרן אותי לשמוע איך אוהבי הז'אנר האדוקים תופסים את השירים האלו ואת האווירה הזו בכלל. אם אתם כאלה (ותכל'ס, גם אם לא) – זה המקום לשתף.

ניחוח העבר

אני אדם מאוד נוסטלגי.

תוכלו למצוא בחדר הישן שלי בבית של ההורים מגירות על מגירות של דברים עם ערך סנטימנטלי רב – כרטיסי רכבת מחו"ל, מפות של לונה-פארקים, פלאיירים מוזרים, בובות פז, ואלוהים יודע מה עוד.

המצב הפך חמור עד כדי כך, שלפחות מבחינת דברים חומריים כיום, הדרך שלי להילחם בזה ולא להפוך לגוש מתרפק המשחזר את נפלאות העבר בכל רגע נתון, היא פשוט להיפטר מכל דבר המריח מסכנה ברגע שאני מקבלת אותו – לפני שהספקתי להיקשר.

אבל עדיין לא הצלחתי לפתור (והאמת היא שאני גם לא מנסה) את הערך הנוסטלגי שלי לתקופות בחיים.

ימים עמוסי שינויים עוברים על כוחותינו – אני מסיימת 6 שנים מדהימות במקום שלמדתי לקרוא לו בית שני (או שלישי, או משהו. דפנטלי בית), יוצאת ממש בעוד יומיים לטיול של חודשיים וחצי במרכז אמריקה, ולאחריהן מתחילה סוף סוף ללמוד לתואר ראשון.

במשפט אחד כנראה שהצלחתי לתפוס לפחות 3 תקופות מאוד משמעותיות בחיי.

כמובן שתקופות מלוות בשירים, וחלק ממה שאני עושה בבלוג הזה הוא לנסות לתפוס כל פעם מצב / תקופה / חוויה אחרת הקשורים אליי; אבל יותר משירי-תקופות, הפוסט הזה מוקדש לשירים המתארים אצלי את תחושת ההיקשרות עצמה, ואת תחושת הנוסטלגיה החצי מחוייכת המתלווה אליה.

השיר Sing for the Moment של אמינם, משנת 2003, הוא אחד השירים המעניינים והמוצלחים בעיניי בהיבט הזה:

"That's why we seize the moment, and try to freeze it and own it"

אמנם הבתים הראשונים שלו כביכול מציירים עולם שפחות קשור אליי, אבל במיוחד הבית השלישי מתאר בתמציתיות את ההתייחסות שלי לחוויות בחיים האלו, ולמקום של המוזיקה בתוכן. מעבר לתיאור המפורש, יש כאן עוד היבט מעניין בעיניי – הפזמון של השיר הוא סימפול מהשיר Dream On של אירוסמית' – שיר משנת 1973. כאילו כדי לייצר את האימפקט הרצוי, הקריצה הנוסטלגית הזו הייתה פשוט הכרחית, והיא זו המקפיצה את השיר הזה בכמה רמות. זה לא שאמינם לא יודע לעשות פזמונים טובים או שת"פים חדשים טובים (ובכל מקרה, זו לא הנקודה לויכוח כאן), אבל דווקא בשיר כזה, ודווקא בנושא שכזה, הסינרגיה הזו עם העבר, הקריצה של העולם החדש לעולם הישן וההתבססות עליו, ההתרפקות הזו שזורקת אותנו 30 שנה אחורה ובכל זאת כל כך רלוונטית, והמשמעות שלה בקונטקסט של מה שאמינם מנסה להגיד – אין יותר שלם מזה.

אי שם, באותה שנה בה Dream On שוחרר, יצא שיר אחר שמחזיר אותנו אפילו יותר אחורה. מדובר בשיר שליווה אותי בתקופות שונות בחיים וחזר ללוות אותי בשנה האחרונה מכמה כיוונים שונים:

"Son, can you play me a memory? I'm not really sure how it goes"

Piano Man היה על פי רוב שיר הפריצה הראשון של בילי ג'ואל. אמנם הוא לא מסמפל שיר אחר, ומשמעותית פחות אלים בהגשה, אבל בצורה קצת מצחיקה עדיין יושב בעיניי על אותו מקום בהתייחסות שלנו לאיך אנחנו תופסים חוויות, ולמקום של המוזיקה ביחס לכך. כל תיאור כל כך מדויק לזכרונות עצובים ומתוקים, כל תחושת החמצה, כל הדמויות בבר הזה – כולם מתנקזים למקום אחד – לפסנתרן. אני לא בטוחה באיזה מצב הדמויות האלו נמצאות מחוץ לגבולות השיר הזה, אבל בדרך כלל בראש שלי הן במצב טוב יותר ממה שנרמז – אנחנו פשוט תופסים אותן ברגע של נוסטלגיה. איפשהו שם, We're just all in the mood for a melody.

אני זזה בינתיים לאיזה חוף להתרפק על התקופה האחרונה, לייצר פסקול חדש, ואולי גם לחשוב קצת קדימה.
Sing for the year.

קווים לדמותם

פארוק בולסרה נולד בזנזיבר למשפחה ממוצא הודי. הוא גדל כבחור ביישן, במיוחד בסביבת אנשים שלא הכיר. כנראה שאפשר לדוג עוד כל מיני פרטים עליו, על משפחתו, ועל תקופת ילדותו, אבל בינינו – זה לא מאוד מעניין. מי שבאמת מעניין זה פרדי מרקורי.

פרדי נולד ב1970, יחד עם להקת קווין. פרדי בחור מוחצן בטירוף שיתפוס כל במה שרק ייתנו לו, וגם כאלו שלא יתנו לו, ויישאב את הקהל פנימה. הוא אדם מאוד שנוי במחלוקת, שאומר ועושה כל מה שבא לו, גם אם זה גורם לצופים, למאזינים, ולמבקרים לזוז באי נוחות בכיסא. הוא האדם שכל הבנות רוצות, שחלק מהבנים מקבלים, ושאפילו ההורים שלא אוהבים את מה שהוא מייצג מסתקרנים מהמוזיקה שלו. הוא האדם הכי In your face שיכול להיות.

אבל פארוק – כמעט ולא נותן ראיונות לתקשורת.

כשאנחנו מקשיבים למוזיקה, אנחנו מקשיבים לסיפור. זה לא משנה אם השיר עלילתי או לא – אנחנו מקשיבים לתפאורה שנוצרת, לעוצמת המילים, ללחן, לקצב, לתחושה; אבל מעל לכל – אנחנו מקשיבים למי שמספר לנו את הסיפור. ככל שמספר הסיפורים שלנו יהיה קוהרנטי יותר, שלם יותר, אמיתי יותר – יהיה לנו קל יותר לקנות את הסיפור שלו. נראה לי שבדיוק בגלל זה, עם השנים, התרבות המוזיקלית בה האדם שר על עצמו ומה שהוא מכיר הפכה שלטת – קל לנו כמוזיקאים לייצר דמויות שקולות למי שאנחנו באמת.

אבל פרדי כאן – פרדי אדם אמיתי לכל דבר. גם הוא בלי ספק שאב הרבה מפארוק, אבל בהרבה מובנים הוא דמות נפרדת לחלוטין מהאדם שלא על הבמה. היום – רבים מאיתנו היו קוראים לזה "לא אמיתי", אבל זו לא השאלה הנכונה בעיניי – השאלה היא כמה הדמות שלמה – והתשובה היא שפרדי מרקורי הוא דמות הרבה יותר שלמה בעיניי מרבים מהsinger-song-writers שיושבים עם גיטרה, ג'ינס וטי-שרט ושרים את עצמם בכנות מוחלטת מול הקהל.

דוגמה לאחת הדמויות האמיתיות-לא-אמיתיות המגניבות יותר מהשנים האחרונות היא חברי להקת "רד בנד". ארי פפר, עמי ויזל ומיכה דומאן – שלושה חבר'ה שמאוד אוהבים פולק אמריקאי – יצרו 3 בובות המבצעות את השירים האהובים עליהם עם פרשנות משלהם, ובעזרת טובי האמנים בארץ. כמו כל דמות טובה, נדרש סיפור רקע טוב, וכך סיפורה של להקת הבובות המדוברת "רד בנד" הוא בעצם סיפור של להקת רוק שהייתה פעילה מאוד בשנות ה60', וחזרה לקאמבק בארץ. הכוח בלעבוד עם דמויות שהן בובות מתבטא בכך שאפשר למתוח את הגבולות הרבה יותר באופי שנותנים להם. היופי בכך הוא שברגע שנוצר סיפור מסגרת טוב ואופי שיצקו לתוך הדמויות, הביצועים שלהן את השירים המוכרים באמת מקבלים עוד נופך שלא היה קיים בשיר המקורי. שלומי שבן, עוד דמות בפני עצמו, בא להתארח אצלם ולבצע ביחד את אחד השירים שלו. מה שיצא (למעט האיכות הלא משהו שהצלחתי להשיג כאן) הוא המחשה משעשעת למדי למה אפשר לעשות עם דמויות טובות:

"Other than that – she wasn't intelligent at all. Seriously."

נצא מעולם הבובות ונחזור לרגע לעולם הקרוב יותר אלינו – את השיר "The Show Must Go On" קווין הקליטו ב1990, כאשר מצבו הבריאותי של פרדי מרקורי היה קשה מאוד, והיה ספק אם יהיה מסוגל לבצע את השיר המאתגר. אך האגדה מספרת (ו-וויקיפדיה…) שכשהגיע הרגע להקליט את התפקיד שלו, הוא שינס מותניים, שתה כמות מכובדת של וודקה, סינן "I'll fuckin do it, darling!" והקליט את התפקיד בטייק אחד. אפילו הקליפ (למרות שאני לא בטוחה כמה קשר היה לו ספציפית בתכנונו) מחייה מחדש את כמה מהופעותיו הצבעוניות ביותר.

"But my smile still stays on"

And he fuckin did it, darling… בדיוק ככה – כשהוא בקושי יכול ללכת, שלא לדבר על לשיר, כשהוא מתקרב בצעדי ענק לסוף חייו, הוא עשה את מה שהכי מצדיק את קיומה של הדמות שלו – הוא לבש את החיוך שלו ושר על כך שההצגה חייבת להמשיך. השיר המדובר יצא ששה שבועות לפני מותו. למרות כל הספקולציות, רק יום לפני מותו יצאה הודעה רשמית על כך שהוא חולה באיידס, ואפילו עם ההודעה הזו הוא ביקש לשמור על פרטיות בנושא כפי שעשה עד אותו רגע.

היו הרבה ביקורות על התנהלותו סביב המחלה – שכן באמצעות ההשפעה שהייתה לו הוא יכל להגביר משמעותית את המודעות אליה אם היה בוחר בכך. אפשר להסכים, אפשר לא להסכים, אבל מה שבטוח – פרדי מרקורי הוא אחת הדמויות השלמות, הצבעוניות, הטוטאליות להכאיב, והמדהימות שאי פעם היו כאן.

On with the show.

שידורי המהפכה

בשנה וחצי האחרונות מתרחשות באזורנו מהפכות רבות, שעוד יסופר וידובר בהן רבות בספרי ההיסטוריה. סובבים את המהפכות הללו דיבורים רבים על צדק, חירות, דמוקרטיה, ועוד מילים גדולות ויפות.

איפשהו לפני שנה גילינו שגל המחאות לא פסח על ישראל, סיסמת "העם דורש צדק חברתי" עוד מהדהדת באזנינו, ולקראת הקיץ הקרוב מאיימת לצאת שוב מהבוידעם אל האוהל.

מבלי להיכנס לדעותיי על תוכן המחאות עצמו, רציתי להתמקד דווקא באפקט הסחף הבא עם המהפכה. מוצלחים ממני יזקפו זאת לזכות הפייסבוק והרשתות החברתיות, וכנראה שהם אפילו יצדקו, אבל אני כמובן בוחרת להתמקד באחד התפקידים של המוזיקה במשחק הזה.

נסו להקשיב רגע לשיר הבא:

הכרתי את Flogging Molly דרך 2 שירי שיכורים איריים כיפיים למדי. משם התגלגלתי לאלבום שלהם Drunken Lollablies. בשיר השני של האלבום – What's left of the flag – פתאום קבוצת השיכורים האלו הפכה לקבוצת מורדים המתאבלת על המתים שלה ונלחמת עבור הדגל שלה. אם הייתי קתולית, כנראה שהרגשות שהתעוררו אצלי היו אפילו עזים יותר למשמע דיבורים על rosary beads, אבל אפילו בלי התוספת הזו, ובכלל בלי להכיר את היסטוריית אירלנד – אני עם סחבק ששר כאן.

יש לנו נטייה לתמוך באנדרדוג. זו אחת מהתכונות האנושיות היותר יפות בעיניי, ועדיין לא החלטתי כמה היא מסוכנת.

דייב קינג, סולן להקת Flogging Molly, כתב את השיר כמחווה לאביו, ובהופעות שלהם בצמוד לביצוע השיר, הוא דואג לספר על הלקח שלמד מאביו – The only flag color that matters is the color of freedom. עכשיו תכל'ס, כשהאירי הקרוב למגוריכם יצמיד לשיר המרגש והסוחף הזה את הסיפור על מילותיו האחרונות של אביו, תראו לי אדם אחד שלא ימחא כפיים וירצה להרים דגל למען החירות.

ומה אם במקום חירות הוא היה אומר "שוויון"? כנראה שהיינו זורמים באותה מידה.
ומה אם במקום זה הוא היה אומר "המולדת שלכם"? אני יחסית נוטה להאמין שעדיין היינו זורמים ומריעים.
ובעיתון של הבוקר שאחרי, הייתה כותרת של "עשרות אלפי אנשים מתאחדים בקריאות למען המולדת בהופעה של Flogging Molly".

שלא תבינו לא נכון – אין לי שום דבר נגד חירות ושאר ירקות, ואני לא חושבת שלמישהו יש – אם הייתי מחליפה את המילה "חירות" במילים שליליות כאלה או אחרות אני רוצה להאמין שלא הייתה זרימה; נוסף לכך גם ברור לי שלא כל מי שיעמוד בהופעה ויריע יהפוך מיידית ללוחם חופש; אבל אני חושבת שזה כן ממחיש שמחאה יכולה לדבר יחסית בקלות ואפילו בלי לשים לב למכנה המשותף הנמוך ביותר, ומשם לצמוח לממדי ענק.

כנראה שהדוגמה שהצגתי כאן היא יותר של השתקפות של מצב קיים מאשר מוזיקה היוצרת מצב חדש – למיטב הבנתי השיר מדבר על היסטוריה יחסית רחוקה בסך הכל, אבל כמובן שזה יכול גם לפעול בכיוון של מוזיקה שמתחילה מלשקף מציאות וממשיכה בלהשפיע ולעצב אותה.

ב1970, גיל סקון הרון הוציא את השיר "The Revolution Will Not Be Televised" כמחאה דיי חריפה על החברה האמריקאית באותה תקופה. אני לא בטוחה באפקט שהשיר ייצר בזמנו, למרות שאני מניחה ורוצה לדמיין שגם אז האפקט היה גדול, אבל בלי ספק מאז ולאורך שנים קדימה, כמות הרפרנסים שהשיר מקבל כאחד מהשירים הפוליטיים המשפיעים והבולטים שאי פעם היו כאן, מעידה על החשיבות שלו לאורך העשורים האחרונים, וכנראה שגם על השפעות לא קטנות על המציאות שמסביבנו.

 

"The revolution will put you in the driver's seat"

ממש אתמול איש יקר פרסם סטטוס שמתחיל במשפט: "היפ-הופ פוליטי? אתה כאן? עכשיו זה הזמן להראות את פרצופך!"
המצב מכין את הקרקע לתרבות, והתרבות מכינה את הקרקע למצב.

ובנימה קצת יותר אישית, אבל עדיין, בלי להיכנס לפרטי המחאות עצמן – אני לא מאמינה בלהישאר בבית כשהמלחמות החשובות לי קורות, אבל מה שכן – רוצה לנסות לחשוב פעמיים על מה אני נלחמת, וכשהשיר המרגש נגמר, וכשפורטים את הסיסמאות הגדולות האלו – להבין כמה הן תואמות את האמונות שלי.

Video didn't kill the radio star

בוקר.
ירושלים.
קמתי על הספה בבית של חברים אחרי לילה שנגמר רק שעות ספורות קודם לכן.

למי שלא מכיר – אני ממש לא טיפוס של בוקר. למען האמת, אני עד כדי כך לא טיפוס של בוקר, שכבר מזמן נטשתי את הניסיונות שיגרמו לי להחליק את דרכי פנימה, ובמקומם אימצתי עוד ועוד דרכים להפוך את זמן ההתארגנות שלי לכמה שיותר קצר וחותך – ממש כמו לתלוש פלסטר. מכאן, שלהתעורר באותו הבוקר בבום מהצליל הראשון של השעון המעורר, לצחצח שיניים, להתלבש ולהיכנס מיד לאוטו היו עניין שבשגרה. השוני היחיד היה המיקום הזר, והדרך הארוכה פי 4 עד המשרד. נו מילא.

התנעתי את האוטו, הפעלתי את הווייז, הדלקתי את הרדיו, וקיללתי שלא קולטים כאן את תכנית הבוקר של טל ואביעד. עיר קשה הירושלים הזאת. שום סיכוי שאני מחברת את האייפוד עכשיו! אין לי כוח לשום דבר שיש על המכשיר הזה כרגע. בחוסר חשק שמתי גלגל"צ, ובכל מקרה – בכלל התרכזתי בקול של ההוא מהווייז. "בכיכר – המשך ישר"… איזה יופי זה שלימדו GPS להבין שבמקומות מסויימים "היציאה השנייה" בכיכר זה פשוט "ישר".

בעודי מפלסת את דרכי החוצה מהעיר, ומעבר לקול של הווייז, קול מרוחק של פסנתר מושך את תשומת לבי. חיפוש קצר העלה כי הקול המדובר בוקע מהרדיו של הרכב – אותו רדיו שרגעים ספורים קודם לכן זכה לקללות על חוסר יכולת הקליטה שלו. תוך שהפניתי את המבט לפאנל הנשלף האומלל, הקול התחדד והתחזק. הצטרפו אליו מילים שסיפרו על מישהו פעם… ספינה… אושר…

אותו רגע, המסגרת המטושטשת בקצות העיניים שלי נעלמה, והאזניים שלי החלו להפריד בין קול הווייז לקול הרדיו. לא רציתי לפספס אף חלק. ובעיקר, לא רציתי לפספס את הסוף – קצת מחזיקה אצבעות שהשדרן (או שזה היה שדרנית?) ייתן את פרטי השיר. בצורה קצת מצחיקה – מתישהו לקראת סוף השיר, כאשר עצרתי להתרכז רק בכביש ובכיוונים – פספסתי שורה או שתיים, שאפילו היו יחסית קריטיות בתוכן שלהן, מה שגרם לי עוד יותר לרצות לשמוע את השיר הלא מוכר הזה שוב.

 

"ואני הטיפשה לא הקשבתי ללחן"

בשנת 1979 צמד בשם The Buggles שחרר את הסינגל Video Killed the Radio Star, שזכה להצלחה מסחררת. כשנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1981, הקליפ של השיר המדובר זכה לפתוח את שידורי ערוץ MTV כיריית פתיחה סימבולית של הערוץ. השיר המקורי מתעורר לחיים בעולם בו נראה שהטלוויזיה חדשנית יותר, סקסית יותר, ועל פניו נראית טובה יותר מהרדיו בכל אסקפט בידורי שהוא.

 

"We hear the playback and it seems so long ago"

21 שנה לאחר מכן, והרדיו עדיין לא מת. אפשר לייחס את זה ללא מעט דברים, אבל למה לפגוע בסיפור שבא לתאר תחושות קסומות עם פרקטיקה פשוטה יחסית?…

אז הפעם, מסתבר שהכרתי שיר חדש של עברי לידר. לא כל כך יצא לי לשמוע עברי לידר עד אותו רגע, למעט הדברים המוכרים מאוד. אני עדיין לא יודעת אם אוהב את שאר החומרים שלו באותה מידה או שזה היה קטע חד פעמי בינינו, אבל ביני לבין הרדיו וההפתעות האלו שהוא משאיר לי לצד הדרך – זה כבר רומן של שנים.

"ואפילו שלא התאמנו ביחד – הוא המשיך לנסות ולכתוב לי שירים…" 

איזה מזל שאני לא הבנאדם היחיד שקשה לו לקום בבוקר.

ישראלי אמיתי

יש שירים שעצם קיומם משמח אותי. מעבר לכך שאני אוהבת אותם יותר או פחות, הידיעה שהם קיימים עושה לי נעים בבטן, כאילו משהו נכון קורה כאן. השיר "הכל בגלל האהבה" בביצועם של אהוד בנאי וגידי גוב, מעורר בי את התחושה הזו בדיוק.

כששומעים את השיר נתקלים במשהו חמקמק – נתקלים מבלי לשים לב במוזיקה ישראלית אמיתית. לא מוזיקה שישראלים יצרו, לא מוזיקה בעברית, אלא מוזיקה ישראלית אמיתית – כזו שממחישה כור היתוך מבלי להגיד כור היתוך כי זה מושג מפוצץ מדי, כזו שלא מתביישת לערבב מכל הבא ליד – בין ספרדים, לאשכנזים, לערים ישראליות, ללחן יווני – לשים לנו את זה מול הפנים בצורה הכי פשוטה ולא מתפשרת, ועוד לחייך לגבי זה.

ב-1966 שלישיית גשר הירקון הוציאו את הגרסה העברית הראשונה של השיר. חבר טוב שלי תהה איך הגרסה של אהוד בנאי וגידי גוב תפסה יותר.
חזרתי לשמוע את הגרסה המקורית, וגיליתי שגם שם נהיה לי קצת נעים בבטן, אבל יותר בגלל הכישרון המדהים של בני אמדורסקי, ולא מהסיבה המדוברת.

הגרסה הזו נקייה יותר, מסודרת יותר, מחושבת יותר למרות הדיבורים על האלכוהול והפורקן המתבקש. אני לא בטוחה מה היה מצבה בשנות השישים, אבל ברור לי למה לפחות בשנות ה2000+ הלכנו עם הגרסה השנייה. אנחנו, הישראלים של היום, צריכים את החספוס, את הפורקן, את ההתפרצות אחד לדברי השני שלא במקרה נשמעת טוב… אנחנו צריכים גרסה שמתאימה גם לחבר שצריך לדפוק ת'ראש (באמת שרק חסר ערק בין כל סוגי האלכוהול האלו), וגם לזקנים שמשחקים שש-בש מתחת לבניין ככה שיזדהו איתו.

אנחנו צריכים גרסה שמזכירה לנו שכולנו וואחשים – חלק פשוט יודעים להסתיר את זה טוב יותר.

מתישהו ביסודי הסבירו לנו מה זה צבר, ושצבר אמיתי הוא כזה ששורשיו בארץ הולכים 7 דורות אחורה. אני זוכרת שהרגשתי אז דיי מרומה, כי לא הבנתי למה מישהו שיותר מדור-שניים כאן נחשב "יותר ישראלי" ממני. לימים גיליתי שזו לא בדיוק ההגדרה הרשמית של "צבר אמיתי", אבל גם הבנתי שיש משמעות גדולה משחשבתי לשורשים האלו. אין לי ספק שככל שאנשים נמצאים כאן יותר דורות, הם גדלים יותר ויותר לתוך ישראליות, ומייצרים ישראליות יותר כנה – וזה לא נגמר בדור-שניים הראשונים.

הילדים שלי יגדלו למדינה ישראלית יותר – יותר מעורבבת, פחות מאופקת, יותר מזרח תיכונית, והכי חשוב – עם אחלה של חומוס.

המוזיקה תמשיך לשקף את הרוח שלנו, ובינתיים, אני אשמח למצוא את השירים הישראלים האלו שמזכירים לי שאנחנו בכיוון הנכון, ולהאזין להם על בסיס קבוע בכדי להעביר את זה הלאה בגנים.

אז קדימה – נגנו נגנו לי עוד ועוד.