כשהתחילו האזעקות באיזור, קרובה שעשתה עלייה לא מזמן שאלה אותי לפני כמה ימים איך מגיעים למצב בו לא לחוצים כל הזמן. אותה שאלה עלתה שוב לפני כמה שעות, לאחר הפיצוץ הקרוב-מדי לבית. רק אנשים שבאים ממציאות אחרת (שפויה יותר, זה נכון) מסוגלים לשאול שאלות כאלה, ולהעמיד אותי בפני סיטואציה מביכה בה אני לא בטוחה מה לענות. בימים האחרונים התשובה הזו התחדדה עבורי.

מאיר אריאל התפרסם לראשונה וזכה לכינוי "הצנחן המזמר" כאשר ביצע את השיר "ירושלים של ברזל" בכנס לוחמים. אמנם גם לשיר זה הייחוד שלו, וחוץ ממנו הוא עוד כתב שירים רבים וטובים בהשארת מלחמות כאלה או אחרות, אבל לענייננו – הייתי רוצה דווקא להתמקד בשיר מאוד מסוים:

הלימה לימה נסגר.
זה היה לפני שבועיים, וזה גם הזמן שלקח לי לפרוק את זה לכאן.
במקומו ייפתח מקום אחר. חדש יותר, טוב יותר אולי, אבל אחר.
אני אפילו אופטימית לגביו, אגב, אבל זה כבר להמשך הפוסט.

לפני כשנתיים סגרו את המועדון הראשון שקראתי לו בית. הסיטי-הול, או כמו שהסלוגן שלו היטיב לתאר, "הבית השני שלי", היה הבית החיפאי לכל מי שחיפש מוזיקה קצת אחרת. עם הסגירה של הסיטי-הול לקח לי מעל חצי שנה להשלים. אפילו תיעדתי את זה בזמנו בהגיגים הו-כה-עדיין-רלוונטיים, כך שתדעו שאני לא משקרת: תקופת בית שני – הגיגים על הסיטיהול, ועל העתיד

ואז גם המקבילה התל אביבית של הסיטי-הול – הברזילי – נסגר.

ומאז היו עוד כמה סטוצים חולפים, אבל שום דבר לא באותה עצימות.

ומתישהו, בלי לשים לב, הלימה לימה תפס את המקום החסר. רוב ההופעות הכיפיות רוכזו בו, וליין הדאבסטפ של מאססס בשבתות הפך לחלק קבוע מתפריט הסופ"ש שלי. תוסיפו לזה רגאיי ברביעי, ובזמנו גם היפהופ בשלישי,  ערבי ספוקן וורד מעת לעת, וקיבלנו… עיר מקלט. ככה בשקט בשקט. מסיבה אחרי מסיבה, הופעה אחרי הופעה, בלי להעז לקרוא לה בית שמא תיעלם יום אחד.

שבע שנים שהמקום פעל במתכונתו הנוכחית, שזה המון בשנים של מועדונים/דאנס-ברים, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדמיין כמה זה בשנים של כלב.
ביום שבת לפני שבועיים, קפצנו למסיבת הסגירה. מאילוצים קצת פחות מתוכננים היינו שם רק שעה, אבל מסתבר שזה מספיק להגיד וגם להרגיש את הסוף. השיר האחרון שנוגן בלימה לימה היה השיר הבא:

היופי בטיול ארוך הוא הרגע הזה שבו אתם רחוקים מספיק מההתחלה, ורחוקים מספיק מהסוף, כך שבעצם הכל מרגיש כמו הווה מתמשך; ואתם – אתם רוכבים עליו בלי להיות בטוחים לאיפה הוא לוקח אתכם, כמו שתמיד עשיתם, כך נדמה.

בצורה קצת מצחיקה, דווקא השיר Me And Julio Down By The Schoolyard של פול סיימון מתחבר אצלי למקום הזה בדיוק:

"את חייבת לעצמך לטייל קצת לבד. זה חוויה אחרת, ואת ממש תהני ממנה" – הוא אמר לי.
"כן… נו… אולי… מעדיפה חברים… צחוקים… חוויות משותפות… נראה מי נכיר על הדרך… נזרום…" – עניתי. עם עוד הרבה שלוש-נקודות בין המילים.

היופי בלטייל עם הרכב חברים מוצלח, הוא בין היתר שאם אתה רוצה, אתה יכול למצוא את הלבד שלך. לפני כמה שבועות, הייתה לי הזדמנות לטייל כמה ימים לבד. החברים יצאו לצלול באי שליד, ואני והאזניים הרגישות שלי העדפנו לחפש חוויה אחרת.

האמת – זה היה בדיוק השלב בו רציתי קצת לבד.
האמת הנוספת – מה-זה פחדתי שיהיה מעאפן.

אז קמתי לדירה ריקה, בשילוב מוזר של רוגע ופחד. הכנתי לעצמי כוס קפה טסטר'ס-צ'ויס שקנינו רק יום-יומיים קודם לכן בשביל טעם של בית, ובעודי מתענגת על הטעם של קפה נורמלי (אם כי בלי סוכר), התחלתי לחשוב איך כובשים את עיר החוף הזו.
המשימה הראשונה: למצוא חוף יפה. כזה כמו בגלויות, שההוריקן של לפני כמה ימים לא לכלך באיכסה של אצות.

אז התחלתי ללכת על פני חופים מלאים באיכסה, מחפשת רמז לחוף שלי, ובוחנת את הסביבה בחשדנות…

אני – בחופש.
כזה שבנקודה הזו בזמן, אני לא בטוחה מתי הוא התחיל ומתי הוא הולך להיגמר. במקרה, דיי קל לי להסביר את החופש הזה, כי הוא בדמות טיול של חודשיים וחצי, ובין 2 תקופות בחיים. נראה לי שאם סתם הייתי בבית, זה היה קצת יותר קשה להסביר.

הפוסט הזה הוא קצת שונה – רציתי להקדיש אותו לשירי חופש, ואז הבנתי שאני בעצם רוצה להקדיש אותו לז'אנר חופש.
אל דאגה – אני אסביר.
בתור ראפרית ואוהבת מוזיקה שחורה בכלל, אני והרגאיי חברים לא מאתמול, אבל האמת היא שאף פעם לא הייתי מהמעריצים האדוקים של הז'אנר. מבחינתי, זה ז'אנר שבעיקר כיף לשמוע בסוף מסיבה, במיוחד כדי לנוח מהדראם&בייס או מהדאבסטפ, ז'אנר שכיף אם הוא עולה בשאפל מדי פעם, ובעיקר ז'אנר שהשילובים שלו עם הסגנונות השחורים האחרים מאוד מרעננים, מחזקים, ומתבלים את השירים שהוא פוגש.

אבל בשנים האחרונות – הרבה משירי הרגאיי נכנסו בלי לשים לב לפסקול החופש שלי. אותו פסקול לא מוגדר של השירים שאני אשים כשאני בחופש מוגדר יותר או פחות, או כשאני ממש ארצה כזה.

בטח חלקכם חושב לעצמו "נו יופי… את יושבת לך על ערסל באיזה חוף בקאריביים עם קוקוס ביד… בטח שתחשבי על רגאיי כפסקול חופש". ואתם אפילו תצדקו. אבל זה בדיוק חלק מהנקודה – הרגאיי כחלק מהשורשים שלו זורק אותנו בצורה מושלמת לתמונה הזו – תמונה שמחה וחסרת דאגות, ו… נו, מאוד חופשית. כמובן שיש בו עוד הרבה מעבר לכך ואי אפשר להתעלם מזה אם באמת רוצים לדבר על הז'אנר, אבל לפני שנגיע לשם, תרשו לי להתעכב עוד רגע על התמונה שציירתי כרגע: יש משהו באמת המאוד פשוטה הזו שחלק גדול מהשירים של הרגאיי באים לצייר לנו. כל החשיבה החיובית והזרימה עם החיים האלו. אפשר להפיל את זה על הסטלנות האופפת את האמנים, או סתם על השמש הג'מייקאנית, אבל זה בכלל לא משנה – כך או אחרת, הם עלו כאן על משהו, וזה תמיד כיף לקחת חלק במשהו טוב.

ממש בשנים האחרונות, אמן ישראלי בשם קוטג' הוציא אלבום בכורה. השיר הפותח את האלבום הוא פשוט המחשה נהדרת בעיניי לכל מה שטוב בז'אנר הזה, ואפילו בעברית!

אני אדם מאוד נוסטלגי.

תוכלו למצוא בחדר הישן שלי בבית של ההורים מגירות על מגירות של דברים עם ערך סנטימנטלי רב – כרטיסי רכבת מחו"ל, מפות של לונה-פארקים, פלאיירים מוזרים, בובות פז, ואלוהים יודע מה עוד.

המצב הפך חמור עד כדי כך, שלפחות מבחינת דברים חומריים כיום, הדרך שלי להילחם בזה ולא להפוך לגוש מתרפק המשחזר את נפלאות העבר בכל רגע נתון, היא פשוט להיפטר מכל דבר המריח מסכנה ברגע שאני מקבלת אותו – לפני שהספקתי להיקשר.

אבל עדיין לא הצלחתי לפתור (והאמת היא שאני גם לא מנסה) את הערך הנוסטלגי שלי לתקופות בחיים.

ימים עמוסי שינויים עוברים על כוחותינו – אני מסיימת 6 שנים מדהימות במקום שלמדתי לקרוא לו בית שני (או שלישי, או משהו. דפנטלי בית), יוצאת ממש בעוד יומיים לטיול של חודשיים וחצי במרכז אמריקה, ולאחריהן מתחילה סוף סוף ללמוד לתואר ראשון.

במשפט אחד כנראה שהצלחתי לתפוס לפחות 3 תקופות מאוד משמעותיות בחיי.

כמובן שתקופות מלוות בשירים, וחלק ממה שאני עושה בבלוג הזה הוא לנסות לתפוס כל פעם מצב / תקופה / חוויה אחרת הקשורים אליי; אבל יותר משירי-תקופות, הפוסט הזה מוקדש לשירים המתארים אצלי את תחושת ההיקשרות עצמה, ואת תחושת הנוסטלגיה החצי מחוייכת המתלווה אליה.

השיר Sing for the Moment של אמינם, משנת 2003, הוא אחד השירים המעניינים והמוצלחים בעיניי בהיבט הזה:

פארוק בולסרה נולד בזנזיבר למשפחה ממוצא הודי. הוא גדל כבחור ביישן, במיוחד בסביבת אנשים שלא הכיר. כנראה שאפשר לדוג עוד כל מיני פרטים עליו, על משפחתו, ועל תקופת ילדותו, אבל בינינו – זה לא מאוד מעניין. מי שבאמת מעניין זה פרדי מרקורי.

פרדי נולד ב1970, יחד עם להקת קווין. פרדי בחור מוחצן בטירוף שיתפוס כל במה שרק ייתנו לו, וגם כאלו שלא יתנו לו, ויישאב את הקהל פנימה. הוא אדם מאוד שנוי במחלוקת, שאומר ועושה כל מה שבא לו, גם אם זה גורם לצופים, למאזינים, ולמבקרים לזוז באי נוחות בכיסא. הוא האדם שכל הבנות רוצות, שחלק מהבנים מקבלים, ושאפילו ההורים שלא אוהבים את מה שהוא מייצג מסתקרנים מהמוזיקה שלו. הוא האדם הכי In your face שיכול להיות.

אבל פארוק – כמעט ולא נותן ראיונות לתקשורת.

כשאנחנו מקשיבים למוזיקה, אנחנו מקשיבים לסיפור. זה לא משנה אם השיר עלילתי או לא – אנחנו מקשיבים לתפאורה שנוצרת, לעוצמת המילים, ללחן, לקצב, לתחושה; אבל מעל לכל – אנחנו מקשיבים למי שמספר לנו את הסיפור. ככל שמספר הסיפורים שלנו יהיה קוהרנטי יותר, שלם יותר, אמיתי יותר – יהיה לנו קל יותר לקנות את הסיפור שלו. נראה לי שבדיוק בגלל זה, עם השנים, התרבות המוזיקלית בה האדם שר על עצמו ומה שהוא מכיר הפכה שלטת – קל לנו כמוזיקאים לייצר דמויות שקולות למי שאנחנו באמת.

אבל פרדי כאן – פרדי אדם אמיתי לכל דבר. גם הוא בלי ספק שאב הרבה מפארוק, אבל בהרבה מובנים הוא דמות נפרדת לחלוטין מהאדם שלא על הבמה. היום – רבים מאיתנו היו קוראים לזה "לא אמיתי", אבל זו לא השאלה הנכונה בעיניי – השאלה היא כמה הדמות שלמה – והתשובה היא שפרדי מרקורי הוא דמות הרבה יותר שלמה בעיניי מרבים מהsinger-song-writers שיושבים עם גיטרה, ג'ינס וטי-שרט ושרים את עצמם בכנות מוחלטת מול הקהל.

דוגמה לאחת הדמויות האמיתיות-לא-אמיתיות המגניבות יותר מהשנים האחרונות היא חברי להקת "רד בנד". ארי פפר, עמי ויזל ומיכה דומאן – שלושה חבר'ה שמאוד אוהבים פולק אמריקאי – יצרו 3 בובות המבצעות את השירים האהובים עליהם עם פרשנות משלהם, ובעזרת טובי האמנים בארץ. כמו כל דמות טובה, נדרש סיפור רקע טוב, וכך סיפורה של להקת הבובות המדוברת "רד בנד" הוא בעצם סיפור של להקת רוק שהייתה פעילה מאוד בשנות ה60', וחזרה לקאמבק בארץ. הכוח בלעבוד עם דמויות שהן בובות מתבטא בכך שאפשר למתוח את הגבולות הרבה יותר באופי שנותנים להם. היופי בכך הוא שברגע שנוצר סיפור מסגרת טוב ואופי שיצקו לתוך הדמויות, הביצועים שלהן את השירים המוכרים באמת מקבלים עוד נופך שלא היה קיים בשיר המקורי. שלומי שבן, עוד דמות בפני עצמו, בא להתארח אצלם ולבצע ביחד את אחד השירים שלו. מה שיצא (למעט האיכות הלא משהו שהצלחתי להשיג כאן) הוא המחשה משעשעת למדי למה אפשר לעשות עם דמויות טובות:

איפשהו לפני שנה גילינו שגל המחאות לא פסח על ישראל, סיסמת "העם דורש צדק חברתי" עוד מהדהדת באזנינו, ולקראת הקיץ הקרוב מאיימת לצאת שוב מהבוידעם אל האוהל.

נסו להקשיב רגע לשיר הבא:

הכרתי את Flogging Molly דרך 2 שירי שיכורים איריים כיפיים למדי. משם התגלגלתי לאלבום שלהם Drunken Lollablies. בשיר השני של האלבום – What's left of the flag – פתאום קבוצת השיכורים האלו הפכה לקבוצת מורדים המתאבלת על המתים שלה ונלחמת עבור הדגל שלה. אם הייתי קתולית, כנראה שהרגשות שהתעוררו אצלי היו אפילו עזים יותר למשמע דיבורים על rosary beads, אבל אפילו בלי התוספת הזו, ובכלל בלי להכיר את היסטוריית אירלנד – אני עם סחבק ששר כאן.

ומה אם במקום חירות הוא היה אומר "שוויון"? כנראה שהיינו זורמים באותה מידה.
ומה אם במקום זה הוא היה אומר "המולדת שלכם"? אני יחסית נוטה להאמין שעדיין היינו זורמים ומריעים.
ובעיתון של הבוקר שאחרי, הייתה כותרת של "עשרות אלפי אנשים מתאחדים בקריאות למען המולדת בהופעה של Flogging Molly".

שלא תבינו לא נכון – אין לי שום דבר נגד חירות ושאר ירקות, ואני לא חושבת שלמישהו יש – אם הייתי מחליפה את המילה "חירות" במילים שליליות כאלה או אחרות אני רוצה להאמין שלא הייתה זרימה; נוסף לכך גם ברור לי שלא כל מי שיעמוד בהופעה ויריע יהפוך מיידית ללוחם חופש; אבל אני חושבת שזה כן ממחיש שמחאה יכולה לדבר יחסית בקלות ואפילו בלי לשים לב למכנה המשותף הנמוך ביותר, ומשם לצמוח לממדי ענק.

כנראה שהדוגמה שהצגתי כאן היא יותר של השתקפות של מצב קיים מאשר מוזיקה היוצרת מצב חדש – למיטב הבנתי השיר מדבר על היסטוריה יחסית רחוקה בסך הכל, אבל כמובן שזה יכול גם לפעול בכיוון של מוזיקה שמתחילה מלשקף מציאות וממשיכה בלהשפיע ולעצב אותה.

ב1970, גיל סקון הרון הוציא את השיר "The Revolution Will Not Be Televised" כמחאה דיי חריפה על החברה האמריקאית באותה תקופה. אני לא בטוחה באפקט שהשיר ייצר בזמנו, למרות שאני מניחה ורוצה לדמיין שגם אז האפקט היה גדול, אבל בלי ספק מאז ולאורך שנים קדימה, כמות הרפרנסים שהשיר מקבל כאחד מהשירים הפוליטיים המשפיעים והבולטים שאי פעם היו כאן, מעידה על החשיבות שלו לאורך העשורים האחרונים, וכנראה שגם על השפעות לא קטנות על המציאות שמסביבנו.

למי שלא מכיר – אני ממש לא טיפוס של בוקר. למען האמת, אני עד כדי כך לא טיפוס של בוקר, שכבר מזמן נטשתי את הניסיונות שיגרמו לי להחליק את דרכי פנימה, ובמקומם אימצתי עוד ועוד דרכים להפוך את זמן ההתארגנות שלי לכמה שיותר קצר וחותך – ממש כמו לתלוש פלסטר. מכאן, שלהתעורר באותו הבוקר בבום מהצליל הראשון של השעון המעורר, לצחצח שיניים, להתלבש ולהיכנס מיד לאוטו היו עניין שבשגרה. השוני היחיד היה המיקום הזר, והדרך הארוכה פי 4 עד המשרד. נו מילא.

התנעתי את האוטו, הפעלתי את הווייז, הדלקתי את הרדיו, וקיללתי שלא קולטים כאן את תכנית הבוקר של טל ואביעד. עיר קשה הירושלים הזאת. שום סיכוי שאני מחברת את האייפוד עכשיו! אין לי כוח לשום דבר שיש על המכשיר הזה כרגע. בחוסר חשק שמתי גלגל"צ, ובכל מקרה – בכלל התרכזתי בקול של ההוא מהווייז. "בכיכר – המשך ישר"… איזה יופי זה שלימדו GPS להבין שבמקומות מסויימים "היציאה השנייה" בכיכר זה פשוט "ישר".

בעודי מפלסת את דרכי החוצה מהעיר, ומעבר לקול של הווייז, קול מרוחק של פסנתר מושך את תשומת לבי. חיפוש קצר העלה כי הקול המדובר בוקע מהרדיו של הרכב – אותו רדיו שרגעים ספורים קודם לכן זכה לקללות על חוסר יכולת הקליטה שלו. תוך שהפניתי את המבט לפאנל הנשלף האומלל, הקול התחדד והתחזק. הצטרפו אליו מילים שסיפרו על מישהו פעם… ספינה… אושר…

בשנת 1979 צמד בשם The Buggles שחרר את הסינגל Video Killed the Radio Star, שזכה להצלחה מסחררת. כשנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1981, הקליפ של השיר המדובר זכה לפתוח את שידורי ערוץ MTV כיריית פתיחה סימבולית של הערוץ. השיר המקורי מתעורר לחיים בעולם בו נראה שהטלוויזיה חדשנית יותר, סקסית יותר, ועל פניו נראית טובה יותר מהרדיו בכל אסקפט בידורי שהוא.

יש שירים שעצם קיומם משמח אותי. מעבר לכך שאני אוהבת אותם יותר או פחות, הידיעה שהם קיימים עושה לי נעים בבטן, כאילו משהו נכון קורה כאן. השיר "הכל בגלל האהבה" בביצועם של אהוד בנאי וגידי גוב, מעורר בי את התחושה הזו בדיוק.

כששומעים את השיר נתקלים במשהו חמקמק – נתקלים מבלי לשים לב במוזיקה ישראלית אמיתית. לא מוזיקה שישראלים יצרו, לא מוזיקה בעברית, אלא מוזיקה ישראלית אמיתית – כזו שממחישה כור היתוך מבלי להגיד כור היתוך כי זה מושג מפוצץ מדי, כזו שלא מתביישת לערבב מכל הבא ליד – בין ספרדים, לאשכנזים, לערים ישראליות, ללחן יווני – לשים לנו את זה מול הפנים בצורה הכי פשוטה ולא מתפשרת, ועוד לחייך לגבי זה.

ב-1966 שלישיית גשר הירקון הוציאו את הגרסה העברית הראשונה של השיר. חבר טוב שלי תהה איך הגרסה של אהוד בנאי וגידי גוב תפסה יותר.
חזרתי לשמוע את הגרסה המקורית, וגיליתי שגם שם נהיה לי קצת נעים בבטן, אבל יותר בגלל הכישרון המדהים של בני אמדורסקי, ולא מהסיבה המדוברת.

הגרסה הזו נקייה יותר, מסודרת יותר, מחושבת יותר למרות הדיבורים על האלכוהול והפורקן המתבקש. אני לא בטוחה מה היה מצבה בשנות השישים, אבל ברור לי למה לפחות בשנות ה2000+ הלכנו עם הגרסה השנייה. אנחנו, הישראלים של היום, צריכים את החספוס, את הפורקן, את ההתפרצות אחד לדברי השני שלא במקרה נשמעת טוב… אנחנו צריכים גרסה שמתאימה גם לחבר שצריך לדפוק ת'ראש (באמת שרק חסר ערק בין כל סוגי האלכוהול האלו), וגם לזקנים שמשחקים שש-בש מתחת לבניין ככה שיזדהו איתו.

אנחנו צריכים גרסה שמזכירה לנו שכולנו וואחשים – חלק פשוט יודעים להסתיר את זה טוב יותר.

מתישהו ביסודי הסבירו לנו מה זה צבר, ושצבר אמיתי הוא כזה ששורשיו בארץ הולכים 7 דורות אחורה. אני זוכרת שהרגשתי אז דיי מרומה, כי לא הבנתי למה מישהו שיותר מדור-שניים כאן נחשב "יותר ישראלי" ממני. לימים גיליתי שזו לא בדיוק ההגדרה הרשמית של "צבר אמיתי", אבל גם הבנתי שיש משמעות גדולה משחשבתי לשורשים האלו. אין לי ספק שככל שאנשים נמצאים כאן יותר דורות, הם גדלים יותר ויותר לתוך ישראליות, ומייצרים ישראליות יותר כנה – וזה לא נגמר בדור-שניים הראשונים.

הילדים שלי יגדלו למדינה ישראלית יותר – יותר מעורבבת, פחות מאופקת, יותר מזרח תיכונית, והכי חשוב – עם אחלה של חומוס.

המוזיקה תמשיך לשקף את הרוח שלנו, ובינתיים, אני אשמח למצוא את השירים הישראלים האלו שמזכירים לי שאנחנו בכיוון הנכון, ולהאזין להם על בסיס קבוע בכדי להעביר את זה הלאה בגנים.

אז קדימה – נגנו נגנו לי עוד ועוד.