הכביש הזה תמיד כאן

הכביש הזה – מתחיל כאן.
הכאן הזה הוא לא ממש מוגדר
אבל איפשהו במורד ההר ליד הים
כשמימין רק חול, ומשמאל אורות של עיר
כאן – הכביש הזה מתחיל.
המתחיל הזה הוא לא ממש מוגדר
כלומר, אפשר לומר שאם כאן הוא מתחיל
אז שם הוא נגמר
שם – מעט לפני העיר
בפיצול בין איילון ונמיר
שם – הכביש הזה נגמר.
אבל לפעמים שם הוא רק מתחיל.

אני בנאדם שנקשר – למקומות, לסיפורים
וקצת אחרי שהבית הפך לבית של ההורים
וקצת לפני שהדירה הפכה לבית –
הכביש הזה הוא כל מה שנשאר.
כמו פיסה של יציבות בתוך נהר סוחף בדמות נתיב שמאלי
וים תיכון רגוע משמאלי
או מימיני
אני בעצמי מתבלבלת בכיוונים
ועל הציר הזה תמיד הרי הכל היה זמני.

הכביש הזה הפך אותי לחיפאית יותר משלוש שנים של תיכון
יותר מספסלים בכניסה לסינמטק
שכבר קיבלו את הצורה של הישבן שלי
מרוב שיחות וחפירות בלי שום רצון להתנתק.
הכביש הזה הפך אותי לתל אביבית
יותר מכרטיס חבר המועדון בטיב טעם שלידי
יותר מכוס היין שבפאב השכונתי
הכביש הזה על שני צדדיו הוא דיי שוחק

נסיעות של ראשון עד חמישי התחלפו בנסיעות של חמישי עד ראשון
בנסיעות של שישי עד שבת
בכל סופ”ש שני
בארוחת ערב בלי להישאר לישון
ונסיעה שקטה דרומה באישון לילה
איך?
איך אין בו תאורה מחיפה ועד זכרון?!
איך הדרך חזרה תמיד קצרה יותר?
ואיך אני עדיין לא בטוחה בכיוונים?!
דרומה זה הלוך או חזור? תבינו, זה מבלבל
איך חזרנו כששמענו על שריפה בכרמל
ואיך בדרך מבית אורן עוד הלב טיפה נצבט
איך עצרנו לשחייה לילית שניה אחרי עתלית
ואיך משכנו כל הדרך עם אוטו חצי מושבת
עצרנו בחמש תחנות בדרך לקרר את הרדיאטור שנדפק
בדיעבד זה היה קצת מטופש
אבל אומרים שהבית הוא איפה שהמוסך נמצא
והמוסך שלי עדיין שם, ליד לב המפרץ.

איך אף פעם לא התקשרתי לתזמונים של גלגלגלגל”צ?
הרי מי מכיר את התזמונים האלה טוב יותר?
עומס כבד מנתניה עד וינגייט זורם אצלי בעורקים
מאז הפעם ההיא שהקפצת אותי לבסיס בראשון בבוקר
כששאלתי איך נוצרים פקקים
ואתה ענית ברצינות תהומית השמורה רק לילדים שמשחקים בלהיות מבוגרים
ילדים שפעם ב- נוסעים באוטו של ההורים במקום לסוע ברכבת
"מה זה משנה איך הם נוצרים?", חייכת,
“העיקר שיש עם מי לשבת".

לפעמים נראה שהפחות ממאה ק”מ האלו,
השעה ורבע נסיעה
מפרידים בין כל כך הרבה יותר מתל אביב לחיפה
כמו שנות אור המוסוות באספלט ובאנדרטה של כסא מחליד
הכביש הזה מפריד בין העבר לעתיד.
בין שירי של השבוע, לשירי של הסופ”ש
בין שירי שיכולה הכל, לזו שלא ממש
וכל פעם גיליתי מחדש מי ממני מחכה באיזה צד של המתרס
ואני עדיין לא בטוחה בכיוונים
הכביש הזה מפריד בין יחסי האהבה-שנאה שלי עם כל אחת מהערים
שקראתי להם בית באיזשהו שלב בחיים.
כמה שרציתי להתרחק
הוא תמיד משך אותי בחזרה
בלי מטרה מוצהרת – פשוט בין צד אחד לצד שני
והחיים שלי היום נעים בקצב כביש מהיר אז על הכביש הזה בסך הכל מותר להיות אני.

אבו יוסוף התחלף באבו דאבי
פיצה מאנצ’ פתחו בבן יהודה סניף
השווארמה הכי טובה עדיין שמורה לקריית אתא
ולסיטי הול פאקין אין תחליף

ערי חיי הותירו בי אותות
הרי לכל אחת מהן אני קשורה בעבותות
במטבעות לשון, ברגעים קשים
במקומות, באנשים
בסמטאות, ברחשים
באהבות, בריגושים
הכל אישי – הכל רגשי –
הכל נזיל מפה לשם!
אבל הכביש הזה יציב.
הכביש הזה תמיד כאן.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s