מטרונום חצי שנתי

אז היה לי היום תור לרופאת שיניים. תור שגרתי, חצי שנתי. מסוג האירועים האלה שהייתם מצפים שאפילו ההגדרה "רגיל" תחמיא להם, אבל אם מסתכלים מספיק קרוב, ובמיוחד כשלא מצפים לזה, אפשר למצוא שם סיפור.

ב-5 השנים האחרונות אני גרה בתל אביב; 5 שנים קודם לכן גרתי בחיפה, אבל עד אז בכלל גרתי בקריות. אם יש משהו אחד שחברים שלי אוהבים לצחוק עליי לגביו (הו, הלוואי והיה רק משהו אחד כזה), זה הבחירה המשונה שלי להמשיך ללכת לאותם רופאים שהיו לי בקריות. אבל, כחלק מהרגלי הבדיקות השגרתיות האלו שסיגלתי לעצמי מאמא בעיקר, סיגלתי ממנה גם את המנטרה שרופא טוב לא מחליפים. אז מה זה כבר כמה גיחות קצרות לקריות פעם בחצי שנה?

אז היום, חוסר חשק מוחלט לנהוג, ועוד לשרוף על זה חצי מיכל דלק, הביאו אותי לקחת רכבת לאיזור. הרגלים של שנים של נסיעה ברכבות התעוררו להם לחיים כשהספקתי לתפוס את הרכבת בדקה האחרונה על הרציף; הרגלים מודחקים יותר של אותן שנים צפו במעלה התודעה משלא היה מקום לשבת והתיישבתי על רצפת המעבר. אז שיעורים במבני נתונים כבר לא יקרו בנסיעה הזו… שמתי אזניות, התקפלתי לכדור כמעט מושלם עם התיק בין הרגליים, הנחתי את הראש על התיק, ונרדמתי לצלילי האלבום האחרון שקניתי בשבוע שעבר.

"I'm kind of older than I was when I reveled without a care…"

קמתי לצלילי השיר הזה, דקה לפני תחנת מוצקין, ישר לתוך השורות:

We live in cities you'll never see onscreen
Not very pretty, but we sure know how to run things

לא חשבתי הרבה מעבר לאיזה מוצלחת Lorde ואיזה יופי שהמליצו לי בחנות על הדיסק שלה, יצאתי מהתחנה ותפסתי מונית.

"לרחוב הגפן  בבקשה" – אמרתי לנהג.
"אין בעיה. בביאליק, כן?" – הוא ענה.
"אממ.. לא.. מוצקין.. נראה לי?", עניתי, ולאחר שדיסקסנו עוד קצת את הנושא הבנו שהוא צודק ואכן התכוונתי לקריית ביאליק.
הוא שאל מאיפה אני, ועניתי שאני מתל אביב. הוא שאל אם גדלתי שם ועניתי במהירות שלא – "גדלתי כאן, בקרייה ליד".
"אז איך את לא יודעת אם את צריכה למוצקין או לביאליק?!"

אני יודעת, זה נשמע כאילו יש לו כאן איזשהי נקודה, או כאילו אני סתם מעופפת. ויכול להיות ששני הדברים האלו נכונים. אבל לכו תסבירו שבלי לזכור לאיפה אני צריכה יכלתי לכוון אותו לשם? שבאיזור הזה אף פעם לא כיוונתי לפי גוגל או ווייז, אלא רק על פי תחושה? לכו תסבירו שאף פעם, אבל אף פעם, אני לא מצליחה לזכור איפה עובר הגבול בין קריית ביאליק לקריית מוצקין, אלא רק ביחס לצומת מוצארט (ולא, לא אכפת לי שכבר אין שם מוצארט).

הגעתי לרופאת השיניים. קיבלתי מדבקה שמחה על שיניים נקיות, ונזיפה על דלקת חניכיים, ממש כמו כל חצי שנה. סיפרתי קצת איך בתל אביב וקיבלתי את בדיחות "הילדה שעברה לעיר הגדולה" , כמעט כמו כל חצי שנה. חייכתי כשנשאלתי על הצבא ועל הלימודים ואם עוד לא נמאס לי, כמעט כמו כל חצי שנה. ברדיו הישן אצל השיננית דיברו על מופע אקוסטי חדש של הבלקן ביטבוקס, ואז השמיעו את הרמטיקו.

”תראה לאן חזרתי…"

כמובן שבאמצע השיר נזכרתי בטיול למקסיקו של לפני שנה וחצי, ושבעצם יום לפני הטיסה עוד מיהרתי להספיק לתפוס תור אצל רופאת השיניים. כי ככה זה בעצם גיחות חצי שנתיות לצפון – כמו מטרונום בדמות השירים בחדר של השיננית שמזכיר לי שהנה שוב פעם עברה לה חצי שנה הרבה יותר מהר משיכלתי לדמיין, שגם הפעם יצאתי עצלנית ולא עשיתי כלום עם דלקת החניכיים; שמחזיר אותי לרחובות ספק מוכרים ספק זרים – תלוי באיזה צד המחוג שלו נמצא הפעם; שמשאיר אותי עם ניחוח של בית ישן.

כשיצאתי מהמרפאה הייתי פחות לחוצה בזמן, והלכתי ברגל לתחנת הרכבת. זו בעצם הייתה פעם ראשונה שהלכתי את המסלול הזה ברגל, ולא לגמרי ידעתי לאיפה אני הולכת, אבל כנראה שאת האיזורים האלו הרגליים שלי באמת מכירות טוב יותר ממני. הגעתי לתחנה מהר מדי (אני יודעת, כי הציפוי פלואור עדיין לא איפשר לי לאכול), וביני לבין עצמי תהיתי אם המחיר של המונית הלוך היה מחיר של מקומיים או של תיירים.

היה מקום לשבת ברכבת, והיה אפילו וויי-פיי.
בתקופה שבה נסעתי הרבה ברכבות, זה לא היה ככה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s