הימים האחרונים היו רצף אירועים בלתי פוסק, עם קו מקשר שלרוב הגיוני רק בראש שלי.
זה התחיל בחמישי אחר הצהריים, באזכרה של ניר, שהפכה לחלק קבוע מהחיים שלנו, כל 1 באוגוסט ב-4 שנים האחרונות. את הדברים הכי אמיתיים שהיו לי להגיד על ניר כבר אמרתי בפוסט האחרון שלי, אבל התחושה המרכזית שמלווה אותי אחרי האזכרה כל שנה מאז היא "וואו. אני לא מאמינה שעברה עוד שנה".
באותו ערב היו גם חגיגות 18 שנה ל"מאדמאן". או בדרך שבה הצגתי את זה לכל מי שלא מעולם ההיפהופ, "סוג של מסיבת יומולדת 18 להיפהופ בישראל". בואו נסכים שכדי להימנע מטרחנות מיותרת, ניצמד להגדרה השנייה, ואם מי מכם ממש סקרן על מאדמאן וההיסטוריה הקצרה אך משמעותית של ההיפהופ הישראלי – שגרו קריאה.
נתחיל בזה שקצת התלבטתי אם ללכת: גם לא הייתי בטוחה שיש לי עם מי ללכת, מה שהתחבר לתחושה החזקה שכל מי שאני מכירה קצת outgrown את השלב הזה בחיים שלו; אבל יותר מזה – התחלתי לתהות קצת אם אני בעצמי עדיין אמצא את עצמי שם, וביני לבין עצמי, קצת קיוויתי לראות את האירוע הזה מהצד של הבמה.
אני אוהבת מילים, אני אוהבת מוזיקה, אני אוהבת היפהופ, אפילו יותר אוהבת היפהופ בעברית, וגם יוצרת בעצמי בתחום. ערבי ההופעות האלו בשבילי תמיד היו מקום להגיד שלום לחבר'ה מפעם, תזכורת לתקופה מגניבה וחדשה, והמקום ההוא בו אפשר להשתחרר באמת בלי שאנשים מסביב יחשבו שאתה מוזר, כי לכולנו יש את אותה מחלה. אבל שנים אחרי אותן ערבי הופעות, בהרבה מובנים הם כבר עשו עבורי את שלהם, וגם אם תקופת התום של החיה המוזרה הזו שחלקנו עוד קוראים לה סצנה נגמרה לחלקנו בטרם עת, כמה כבר יעזור לשחזר אותה עכשיו? כמה אנחנו צריכים אותה עכשיו? כמה הז'אנר צריך אותה עכשיו? כנראה שלא יותר מדי – עם כמה שאנחנו אוהבים לבכות את מותה של התקופה ההיא – ההיפהופ בארץ נמצא במקום נפלא היום בעיניי.
לקראת ההופעה, מתן שרון פרסם את הכתבה שחתמה את זה מבחינתי. תבינו, אני אדם מאוד נוסטלגי, ולכן כשקראתי את הכתבה הזו, שמתארת בהרבה מובנים את הכניסה שלי לעולם הזה ואת התחושות שלי כלפיו, לא נשארו עוד הרבה שכנועים לעשות. זה יחד עם המחשבה שניר היה צוחק עליי בהתרסה אם לא הייתי יוצאת באותו ערב, דיי חתם את זה. נלך. מה יכול להיות רע?
כמובן שבגלל שבסופו של יום דברים נוטים להסתדר, גם סוגיית ה"עם מי ללכת" נפתרה – השותף הקבוע שלי להופעות ראפ בשנים האחרונות הגיע גם הוא, וממש לפני שיצאתי עוד חבר מ"התקופה ההיא" וראפר מוכשר שאני עדיין לא מבינה איך הוא לא היה על הבמה הזו קבע איתי גם הוא; ואני, שבשלב הזה כבר הייתי עם חיוך מאוד גדול על הפנים כי הציפייה חזרה להשתלט עליי, בעיקר שמחתי שלא כולנו עברנו את השלב הזה בחיים שלנו.
אמנם לבלוג הזה אין את אותה חשיפה שהייתה לערב של מאדמאן, אבל אני מקווה שזה יגיע לפחות לחלק מהקהל שהיה מתחבר לשיר הזה. לחלק שתוהה לאיפה כולם נעלמו ואיפה הוא בתוך זה. לחלק המתרפק על היפהופ בפארק וערבי חישגוזים ועדיין מפרגן לשרשרת האמנים המדהימים הפעילים היום שעושים את זה 5 רמות ממה שהיה כאן פעם.
מתן עשה עבודה טובה ממני בלספר את החיבור הקסום שלו לעולם הזה, אז אני רק אספר בקצרה איך זה התחיל, ואחסוך מכם את כל המסע: גם אני נכנסתי להיפהופ דרך שבק ס', אבל בדרך קצת אחרת. אחי הגדול שמע את האלבום הראשון שלהם כשאני הייתי בכיתה ב'. מתישהו, אני לא לגמרי בטוחה איך, ממש נדבקתי לשיר "הבלדה על פלומפי בי". אני לא יודעת למה. זה לא השיר הכי טוב באלבום, וגם לא השיר הכי קליט באלבום. בוודאות לא הבנתי חצי מהמילים או המשמעות שלהם אז, אבל משום מה זה לא מנע ממני לשיר אותו בטירוף פעם אחר פעם. אני זוכרת שבת דודה שלי לא אהבה שאנחנו שומעים שבק ס' כי זה שוביניסטי. מצד שני, הייתי בכיתה ב' ולא ידעתי מה המילה הזאת אומרת, אז גם זה לא הפריע לי יותר מדי.
כשחגגנו 18 שנה להיפהופ הישראלי ביום חמישי, אני חגגתי משהו כמו 17 שנים של האזנה שקטה ו12-13 שנה של שייכות לדבר הזה שנקרא הסצנה. פגשתי בקהל וראיתי על הבמה אנשים שחלקו איתי סוד ושגעון משותף לאורך שנים, ראיתי איפה אני ואיפה אני רוצה להיות בעולם הזה, הותקפתי נוסטלגיה בצורה הכי טובה שיש בדמות אנשים כמו קוואמי ולירון על הבמה, לצד הנאה מטורפת מכל הטוב שיש לנו עכשיו בדמות אנשים כמו נצ'י או פלד היו על הבמה.
היו אמנים שהיה חסר לי לראות שם, ואמנים שאולי הייתי מוותרת עליהם, אבל דבר אחד שהיה חסר לי בערב כזה ואני מאוד מקווה שעוד נצליח לשחזר כשנחגוג 20, הוא אחד מהמגה-שירים שאפיינו את התקופה ההיא – כשיכלנו לשים את כל הראפרים שיש בארץ על טראק אחד. האמת היא שהיו כמה שירים כאלה שיכלו להתאים ברמה כזו או אחרת, אבל רק אחד מהם הכי חסר לי בסיטואציה – גם בגלל שכמעט כל המשתתפים שלו היו על הבמה, גם בגלל השם שלו, גם בגלל השורה הראשונה שלו, וגם בגלל הבית האחרון שלו, שנחשב ע"י רבים לבית הכי טוב בהיפהופ הישראלי.
יום-יומיים אחרי האזכרה וההופעה (תלוי איך סופרים) חגגתי יומולדת 25. כנראה שזה לא כזה מפתיע שאני גדלה בשנה עם הזכרון של ניר מצד אחד, וההיפהופ הישראלי מצד שני.
שירי לדלסקי 