את הכבש השישה עשר כנראה לא צריך להציג לאף אחד בתחום ה50-מינוס שגדל בארץ. בין אם אלו מבוגרים שמשמיעים אותו לילדיהם, מתבגרים שגדלו עליו, ילדים שברגעים אלו ממש מאזינים לו, או סתם כאלו בקו התפר הגילאי, שמכירים אותו כי אי אפשר להישאר אדישים לרשימה כזו של אמנים גם אם הם יפזמו אומפהפה לצלילי דאנס אלקטרוני.

השיר הפותח את האלבום הקסום הזה מציג בצורה קלה לעיכול את תהליך היצירה של שיר, ובצורה אגבית וקצת יותר מדי קלה לעיכול את תהליך הלידה. חשבתי לעצמי שאולי זו הפעם הראשונה שילד נתקל באמירה לפיה לידה היא דבר שכואב בהתחלה. ובכלל, כשההשוואה בין שיר לתינוק מתקרבת לראשי, אני מדמיינת את הרגע הזה שבו אני אהיה בצד השני של ההשוואה הזו ואחשוב לעצמי: "באמת? חשבת ששיר דומה ל*זה*?!".

ולמרות זאת, "בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה" בהחלט מתאים ברמה מסויימת לשני האירועים, וכל עוד אמנים מיוסרים לא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי ומצמידים למחשבות האלו גם את אווירת המוזיקה הקלילה, אני אפילו מזדהה איתם.

אבל לאחרונה, סביב שיחרור הקליפ והדברים בהמשך הבאים עלינו לטובה, נחשפתי לצד חדש וייחודי בחוויה הזו של לשחרר שיר – הרגע הזה שבו הוא באמת יוצא החוצה. הרגע הזה בו אתם מחליטים בעצמכם מתי ללחוץ על הכפתור ולתת לו לראות עולם. הרגע הזה בו ממש לא ברור שכולם שמחים ואיזה יופי, ואתם רק עומדים שם ומקווים שהוא יתחיל ללכת לבד, ושיהיו לו חברים, ושהוא לא יהיה מהשירים המעצבנים האלה שאף אחד לא אוהב.

לצאת מהמעבדה מרגיש מפחיד ונפלא כאחד. היופי בתהליך, הוא שאין הרבה איפה להפסיד – כל ביקורת שהשיר נחשף אליה משאירה אתכם קצת יותר מוכנים ומשופשפים לעבודה על השיר הבא. אמנם המחשבה הזו לא מספיקה כדי להתגבר על הפחדים שדיברתי עליהם בלייב, אבל היא בהחלט מאזנת.

אני לא יודעת אם משהו מהשירים שלי יהיה כאן כדי להישאר, אבל כרגע הם כאן, והם יותר אני מכל דבר אחר.

ולאחיין החדש שלי – יש לך עוד שנים של שירים, משחקים, וזכרונות נפלאים לפניך. קח אותם איתך, ותהנה מכל רגע! כי יש דברים שנועדו להישאר איתנו.