וביום השמיני

כשהייתי קטנה, דמיינתי את אלהים בתור איש זקן בגלימה לבנה, עם שיער וזקן לבנים וארוכים במיוחד, יושב לו על כסא-ענן מלכותי למדי ומתבונן למטה בחוכמה.

יש סיכוי שקראתי יותר מדי ספרי פנטזיה באותה תקופה.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, עמדתי להתחיל במשפט "אני לא חזקה בענייני דת ואמונה", אבל במחשבה שנייה, החלטתי שזו טעות שרובנו, "האנשים הרגילים", עושים. רוב האנשים שאני מכירה מאמינים במשהו – בין אם זה בדמות מסתורית, בטבע, באנשים שסביבם, או בכל דבר אחר. הכרתי לא מעט אנשים המאמינים בדברים אלו באדיקות חזקה יותר מהחרדי הכי חרד במאה שערים. כשאני גדלתי, לדוגמה, החיפוש אחר הסבא הזקן המשקיף מהעננים, התחלף בחיפוש אחר שלמות, בחיפוש אחר קצב. לא ארחיק ואומר שזו הדת שלי, אבל יש שהיו קוראים לזה "אלוהים אחרים".

בשכונה בה גדלתי בקריית אתא, היו לא מעט אנשי כיפות סרוגות, וחרדים. יכול להיות שהזכרונות האלו הם סתם מהעיניים התמימות יותר של פעם, אבל אני זוכרת שדיי חיינו בשלום אחד עם השני. הם לא העירו כשראו את האורות הנדלקים והנכבים מהדירה שלנו ביום כיפור, ואנחנו הסתקרנו ממנהגים כמו תקיעת היתד הראשונה של הסוכה במוצאי אותו יום כיפור (כי אם כבר לא לישון מהרעש, למה לא להתעניין). בסך הכל, נראה לי שאפשר היה לקרוא לקשרים שהיו לנו אחד עם השני שכנות טובה.

שנים אחר כך, בקורס קצינים, התחושות השתנו. המסגרת הזו אהבה לנכס לדת ולהולכים בה חוכמה וקדושה שהצליחו לשגע אותי. כאילו כל ההרגלים שסיגלתי לאורך השנים שווים פחות כי הם לא כתובים באיזה ספר באותיות קידוש לבנה. מחשבות ה"חיה ותן לחיות" התחזקו אצלי, יחד עם תסכול הולך וגובר על המצב הקיים.

דמיינתי את האלהים הזה שלהם, אותו אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, אותה דמות ערטילאית מהכתובים, אותו איש זקן היושב על כסא-ענן מהילדות שלי. דמיינתי אותו מסתכל למטה, וצוחק – עליהם, ועליי.

"ומצטער שהוא ברא אותם…"

דני ליטני ויהונתן גפן ביצעו את השיר "הם מסתירים את אלהים" במופעם המשותף הראשון "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל", בשנת 1974. כמעט 40 שנה לאחר מכן, ולא ברור כמה השתנה.

בימים בהם דיבורי השוויון בנטל נכנסים ויוצאים מהשיח הציבורי, המקום היחיד עם אוטובוסים בשישי בלילה הוא חיפה (כבוד!), ולא חסרים מקומות בארץ בהם אנשים יירקו על ילדה קטנה כי היא לא לבושה צנוע מספיק, אני תוהה מי מסוגל לזלזל ככה באלהים שלו, ולחשוב שלזה הוא התכוון.

אני מהאנשים הרגילים האלה – שלרוב יגידו שהם לא חזקים בענייני דת ואמונה, אפילו אם זה קצת מפספס את האמת; אבל אני רוצה להאמין (כן כן, להאמין) שאם כבר מישהו יוצר לעצמו דמות אלוהית כזו או אחרת להאמין בה, זה צריך להיות כדי לתת לעצמו סיבות ותמריצים להיות אדם טוב יותר – לא כדי להרגיש עליון על הסובבים אותו, ובטח שלא כדי לאפשר לעצמו להיות אדם פחות טוב.

בוב דילן אפילו יותר נחרץ ממני בעניין הזה – כנראה שהוא ראה בחייו יותר אנשים המשוכנעים בצדקת דרכם ובאלוהיהם.

"And you never ask questions when God's on your side"

– "וביום השמיני, ברא האדם את אלהים".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s