כשהייתי קטנה, דמיינתי את אלהים בתור איש זקן בגלימה לבנה, עם שיער וזקן לבנים וארוכים במיוחד, יושב לו על כסא-ענן מלכותי למדי ומתבונן למטה בחוכמה.

יש סיכוי שקראתי יותר מדי ספרי פנטזיה באותה תקופה.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, עמדתי להתחיל במשפט "אני לא חזקה בענייני דת ואמונה", אבל במחשבה שנייה, החלטתי שזו טעות שרובנו, "האנשים הרגילים", עושים. רוב האנשים שאני מכירה מאמינים במשהו – בין אם זה בדמות מסתורית, בטבע, באנשים שסביבם, או בכל דבר אחר. הכרתי לא מעט אנשים המאמינים בדברים אלו באדיקות חזקה יותר מהחרדי הכי חרד במאה שערים. כשאני גדלתי, לדוגמה, החיפוש אחר הסבא הזקן המשקיף מהעננים, התחלף בחיפוש אחר שלמות, בחיפוש אחר קצב. לא ארחיק ואומר שזו הדת שלי, אבל יש שהיו קוראים לזה "אלוהים אחרים".

בשכונה בה גדלתי בקריית אתא, היו לא מעט אנשי כיפות סרוגות, וחרדים. יכול להיות שהזכרונות האלו הם סתם מהעיניים התמימות יותר של פעם, אבל אני זוכרת שדיי חיינו בשלום אחד עם השני. הם לא העירו כשראו את האורות הנדלקים והנכבים מהדירה שלנו ביום כיפור, ואנחנו הסתקרנו ממנהגים כמו תקיעת היתד הראשונה של הסוכה במוצאי אותו יום כיפור (כי אם כבר לא לישון מהרעש, למה לא להתעניין). בסך הכל, נראה לי שאפשר היה לקרוא לקשרים שהיו לנו אחד עם השני שכנות טובה.

שנים אחר כך, בקורס קצינים, התחושות השתנו. המסגרת הזו אהבה לנכס לדת ולהולכים בה חוכמה וקדושה שהצליחו לשגע אותי. כאילו כל ההרגלים שסיגלתי לאורך השנים שווים פחות כי הם לא כתובים באיזה ספר באותיות קידוש לבנה. מחשבות ה"חיה ותן לחיות" התחזקו אצלי, יחד עם תסכול הולך וגובר על המצב הקיים.

דמיינתי את האלהים הזה שלהם, אותו אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד, אותה דמות ערטילאית מהכתובים, אותו איש זקן היושב על כסא-ענן מהילדות שלי. דמיינתי אותו מסתכל למטה, וצוחק – עליהם, ועליי.