חומוס טוב זה בדוק

לפני כמה שנים, אם הייתם שואלים אותי, או כל אחד שמכיר אותי כנראה, איפה אלמד – התשובה הייתה בלי ספק האוניבריסטה העברית. למה? כי הקמפוסים נראים לי כיפיים, כי נשמע שיש שם דברים שיעניינו אותי, ובעיקר – כי אני רוצה לגור בירושלים מתישהו, ובואו נודה בזה – אם לא באוניברסיטה, אז לא ברור שזה יקרה.

מאז עברתי לתל אביב. העיר גדלה עליי, אני גדלתי עליה, אבל ההנחה הסבירה הייתה עדיין שתקופת ירושלים והאוניברסיטה יגיעו בסוף שנות ה-חיים-משוגעים-במרכז-תל-אביב.

ואז, כשעמדתי בפני ההחלטה, הבנתי שהיא כבר לא קלה כמו שחשבתי שהיא תהיה. המחשבה על לעזוב את תל אביב פתאום לא הייתה כל כך כיפית – הרגשתי שאני עוד רחוקה מלמצות את העיר הזו. אותה תקופה נדמה היה כאילו בכל צעד ושעל העולם מנסה לשלוח לי רמזים סותרים: ביקרתי חברים בירושלים, ניסיתי לדמיין איזה כיף יהיה לגלות את הרחובות האלו ולהפוך אותם גם לקצת שלי, חשבתי לעצמי כמה כיף ללכת עם צעיף וכובע (כי למרות שאני שונאת קור, אני מאוד אוהבת צעיפים וכובעים)… ואז קמתי בבוקר בדירה של החברים, ונגמר החלב. ולא היה סופר מתחת לבית… וכשחזרתי לתל אביב, רציתי למלא דלק. אבל התחנות ביציאה מהעיר היו סגורות כי שבת… קיללתי מתחת לשפה, הידרדרתי כמעט-בניוטרל לתחנת הדלק הבאה בצומת הראל, הגעתי הביתה לת"א, קניתי ביצים, בייקון וחלב מתחת לבית, והכנתי לי ארוחת בוקר – כמו ששבת בבוקר צריכה להיראות… לא לפני שחיפשתי חניה הרבה יותר מדי זמן, כמובן…

לחברים מכאן ומכאן היו הרבה סיבות מעולות ללמה העיר שהם גרים בה עכשיו מוצלחת יותר, ולתקופה קצרה שם, תחרות ירושלים-ת"א על קיר הפייסבוק שלי נראתה בערך כמו השיר הזה:

 

"פה החומוס טוב זה בדוק"

בסופו של דבר, החלטתי להישאר בת"א. האמת היא שבסוף היום, זו אפילו לא הייתה ההחלטה הכי דרמטית של התקופה ההיא – זה פשוט היה הדבר הכי טבעי (הטריק בלקבל החלטה הוא להתמודד עם החלטה יותר גדולה ככה שההחלטה המקורית מתגמדת לידה ונפתרת לבד, מסתבר).

אבל האמת היא, בשקט בשקט, שהסיבה שבגללה היה לי קשה עם ההחלטה, היא אפילו יותר מטופשת משהייתם מצפים: כשעברתי לחיפה מהקריות, היה קל מאוד לראות מי בביה"ס החדש הוא חיפאי ומי מגיע מבחוץ. כשהגעתי לצבא אחוות הצפונים (והמרוחקים בכלל) הייתה גם היא חזקה. לערים יש אופי, אין לי ספק בכך. והאופי התל אביבי… האופי התל אביבי הוא קשה… הוא הרבה אנשים שמחפשים ולא מוצאים, הוא הרבה אנשים שהחליפו את השאיפות באדישות וכהות חושים, הוא החופש המוחלט, הוא הכי רועש, והכי לבד. האופי התל אביבי הוא אילן הייטנר בחוכמת הבייגלה. הוא הבועה שצריך דרכון כדי להיכנס ולצאת ממנה. הוא מה שכולנו מעריצים ומתעבים. והוא כל כך פאקין out there. האופי הירושלמי לעומתו – הוא אחר… אני לא אתעמק כאן יותר מדי, גם כי הוא לא מספיק שלי כדי לתאר אותו ככה, וגם כי – נו, יש דברים שקשה להסביר במילים.

אז התשובה הכנה – לא רציתי שהאופי התל אביבי הזה ישתלט עליי בלי שאשים לב. ברור שזה לא חייב לקרות, ברור שזה קצת דרמטי מדי, וברור שיש כאן הרבה מאוד אנשים טובים שרחוקים מאוד מהסטראוטיפ – אחרת כבר מזמן הייתי בורחת (במיוחד לכל התל אביבים מביניכם שקוראים את הפוסט הזה ולא סגרו אותו אחרי הפסקה האחרונה – אתם בסדר אתם). אבל איפשהו, כשאנשים אמרו "דווקא מתאים לך ללמוד בירושלים" משהו בי נרגע.

השיר "העיר" תורגם ע"י עלי מוהר משיר יווני של קאופיס, והולחן ובוצע ע"י שם טוב לוי. האמת היא שמסיבות דומות לאלו שכאן – השיר בעיקר עולה לי לראש סביב אנשים שחושבים לרדת מהארץ, אבל אם נשים את זה רגע בצד, אז בהקשר הנוכחי – הוא מזכיר לי בעיקר כמה גם הבחירה על מה אנחנו לוקחים מהעיר היא שלנו (או לפחות, השתקפות של מי שאנחנו), וכמה קל להפיל הכל עליה:

 

"כי הן כל המקומות – הם העיר הזאת"

כשאנשים חדשים שואלים אותי מאיפה אני, התשובות משתנות: לפעמים זה "שוכרת בתל אביב, במקור מחיפה", לפעמים זה פשוט "מתל אביב", לעתים רחוקות יותר זה "במקור בכלל מקריית אתא, אבל עכשיו מתל אביב". יכול להיות שזה מקרי, ויכול להיות שבכל יום אני משוייכת לעיר קצת אחרת.

לא נראה לי שהפכתי לסטראוטיפ התל אביבי – לפחות לא בינתיים. ספגתי הרבה מהצדדים החיוביים של העיר, וכנראה גם קצת מהצדדים הפחות טובים. כל עיר שעברתי בה השאירה בי את אותותיה, לכל הפחות בדמות חומוס טוב בשישי בצהרים.

היום כשאני מבקרת חברים בירושלים, אני עדיין קצת תוהה מה היה אם, אבל לפחות בינתיים, תל אביב מחייכת אליי. ברור לי שאני והיא זה לא For life, אבל בינתיים – אני נהנית לחייך בחזרה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “חומוס טוב זה בדוק

  1. התלבטויות מיקום בכלל זורקות אותי תמיד ל"ניו יורק VS. יחזקאל", אבל אני סומכת עליך שפוסט שלומי שבן יהיה מתישהו בלי קשר 🙂

  2. ביקשת לבחור צד, אני בצד שעדיין שואל להכוונה בתל אביב ובכל פעם מגלה כמה זאת טעות. אני נוטה לצטט בזמן האחרון את השיחה האחרונה שלי עם גל בנושא – לרדת עם סל מלא בקבוקים למיחזור כשמישהו מגיע ומתחיל להכניס את הבקבוקים שלך לכלוב, בלי אפילו לשאול אם את צריכה עזרה, זה עניין שבשגרה. זה לא משהו שהייתי מחליף בטיב טעם מתחת לבית.
    זה מרגיש לי שתל אביב היא האנשים שלה, וכאן האנשים הם רק דבורים שמזמזמות מסביב לכוורת הענק שהיא ירושלים.
    תל אביב מודרניסטית, ירושלים היא וואן אוף.
    בירושלים יש פלאפל אדיר ומעורב. בתל אביב יש סביח ובתי קפה. בשביל חומוס (ובייקון, ושאר לבנבנים) יש את חיפה.

    • אבל ים דוד… ים 😉
      מסכימה איתך בהרבה דברים, אבל לרשימה הזו צריך להוסיף גם דברים טובים של תל אביב, וגם דברים קצת פחות טובים של ירושלים.
      נניח, זה שאנשים עוזרים לך ברחוב זה נפלא, אבל הרחובות והעיר גם הרבה יותר מלאי שנאה (או רגשות שליליים כאלה ואחרים… מתח…).
      הבעיה של תל אביב שאצלה זה לעתים קרובות אדישות (או אם נהיה יותר ציוריים לפעמים גם תקוות מנופצות והכחשה).

      אגב, פספסת אתמול קטע מגניב על כוורת הענק שהיא ירושלים.
      ואם כבר אתמול היה תזכורת לזה שהקהל התל אביבי של הספוקן נניח הוא פחות ברגשות שליליים כלפי הקהל הירושלמי, ולראות את ההפך היה קצת מעציב.
      אבל כנראה שגם זה תוצר של 2 אחים שרבים אחד עם השני על מי לקח למי את הצעצוע.

      בכל מקרה, רוב התהיות שלי ל"מה היה אם" באות מציר הבתים שלך ושל אגם כמובן 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s