החודש לפני 32 שנה, ב8 בדצמבר 1980, ג'ון לנון מת.
מהרגעים הגורליים האלו, שאתם שואלים את עצמכם: "איפה הייתי כשזה קרה" או "מה עשיתי כששמעתי על זה".
אז אני אפילו לא הייתי קרובה ללהיות בתכנון.
נולדתי לעולם בו אין ג'ון לנון, ובטח ובטח שאין ביטלס. לפני עשר שנים בערך גיליתי את הביטלס באמת. קניתי לאט לאט את כל האלבומים, ראיתי את הסרטים, ניגנתי ושרתי את השירים, תפסתי צדדים בשאלת מי הביטל המוצלח ביותר, וכל מה שרק תרצו. זה היה נפלא, לגלות אותם ככה, באמת. אפילו ההורים התלהבו לשמוע שירים "מהתקופה שלהם" מהחדר שלי – גם בגלל הכיף שכנראה טמון בלשמוע משהו מוכר, וגם בגלל שכנראה היה להם הרבה יותר קל להתחבר לזה מאשר לצלילים המוזרים האחרים שיצאו מהמערכת בחדר בחלק גדול מהזמן.
הביטלס הפכו לשלי. שלי, כמו של הרבה אנשים, זה נכון, אבל לא פחות שלי. אולי אפילו יותר שלי משל ההורים – ששמעו את השירים כשהם רק יצאו – שכנראה אהבו אותם לא פחות ממני – שקיבלו את החוויה המדהימה של להיות-שם-כשזה-קורה – אבל לא הצטרכו לבחור בזה בשום שלב, כי זה פשוט היה כל כך שם.
כשחושבים על זה, זה כנראה לא כל כך מדוייק לומר שנולדתי לעולם בו אין לנון וביטלס, פשוט כי מבחינתי הם היו שם. לא פעם אפילו חשבתי לעצמי איזה מוזר היה ודאי לגדול בעולם שבו באמת עוד לא היו ביטלס. איזה מוזר זה היה לגדול אפילו בתור אחד מהביטלס עצמם, מבלי שיהיה לך את הביטלס לגדול עליהם.
כנראה שחלק מהדתות והאמונות נותנות מענה לשאלה "איפה הייתי כשזה קרה", אבל לי יש תשובה קצת שונה הפעם:
דני רובס, אחד היוצרים היותר מקסימים בעיניי, גם הוא מעריץ ביטלס מושבע. את השיר "רכבות 68-80-88" הוא כנראה כתב בתור התשובה לשאלות איפה-הייתי-ומה-הרגשתי. הייתי בהרבה הופעות של רובס, ולא נראה לי שהייתה הופעה אחת ללא השיר הזה, כולל הסיפור שמאחוריו, ובדרך כלל גם כולל לחלוחית קטנה בעיניים בזמן שהוא מספר אותו. כשאני שומעת את השיר הזה, תחושת הכאב על מותו של לנון יותר אמיתית מאי פעם. אני יכולה לשמוע את קוטנר מודיע על כך ברדיו, אני יכולה לראות את רובס הולך בכיכר דיזנגוף שלו-שלי ומתחבק עם אשתו, אני יכולה לראות את סינתיה לנון עומדת על הרציף כשהרכבת של לנון נוסעת, ואת יוקו אונו עומדת המומה לאחר שמארק צ'אפמן ירה בו.
כשאני שומעת את השיר הזה, זה כמעט כאילו יש לי תשובה לשאלות האלו, והתשובה האמיתית כבר לא משנה יותר. הייתי שם כשג'ון לנון מת – הייתי שם לא כי אני רוצה להיות שם, אלא פשוט כי זה מה שקרה, ואלה החיים. הייתי שם כי כנראה שאתה לא יכול לאהוב את הביטלס ולא להיות שם מדי פעם, גם אם לקצת.
מצחיק שאין צורך בשיר של הביטלס כדי להתגעגע אליהם.
תהיתי איך לסיים את הפוסט הזה – בהתחלה חשבתי שאסיים אותו עם שיר של הביטלס, או עם "Imagine" או משהו, אבל אז דווקא נזכרתי בשיר "I just shot John Lennon" של הCranberries – שיר שבהרבה מובנים הוא ההפך מהשיר של רובס, אבל דווקא בגלל זה אולי משלים את מה שחסר לחוויה הזו – שיר שמספר מה קרה שם בצורה הכי פשוטה שיש:
מצחיק להתגעגע ככה למשהו שמעולם לא חווית באמת.
אז איפה אתם הייתם כשג'ון לנון מת?
שירי לדלסקי 
לשמוע את שני השירים אחד אחרי השני זה כמו להכניס יד אחת לכוס מי קרח ואת השנייה לכוס עם מים רותחים.
אני מסכים עם ידידי המלומד, אגם רפאלי.
ביום שבו ג'ון לנון מת הייתי על האוטובוס בדרך לתל אביב, עם חברי לכיתה עודד. נסענו באותו 8.12.1980 ל"בית אריאלה", כדי לעשות עבודת גמר באחד המקצועות. הייתי בכיתה י"א. היתה תחושה שהשמיים נפלו. קשה היה להבין ולהאמין שמישהו באמת ירה למוות בג'ון לנון.
התקליט הראשון שקניתי בחיי היה של ג'ון לנון. אוסף. "דג מגולח", קראו לו בעברית.
מאד נוגע.
אנחנו היינו סטודנטים, בארה״ב, ובדיוק ביקרנו בווסט סייד והלכנו לא רחוק מזירת הרצח. היתה חופשת חג המולד. והשיר imagine תקוע לי בראש מאז.
חמש עשרה שנה אח״כ היינו בכיכר מלכי ישראל. גם משם נשאר לי שיר תקוע בראש.
לא הייתי שם כשמוצרט נולד, כתב, או מת. אבל גם מוזיקה שלו נשארה תקועה….
לא מוכרחים להיות שם.