הרגשתי דיי טיפשי – למה אני לא מסוגלת להתרכז בשיר פעם אחת כמה דקות ברצף ולהגיד מה הוא אומר?!

כמו שבטח הצלחתם להבין מהבלוג הזה, אני בנאדם של מילים. בשבילי, לא לנתח שיר שתופס אותי מיידית בשלב הזה היה חוויה מאוד אחרת מכל מה שהכרתי. אבל ההסבר-לא-הסבר שאחי נתן היה בסופו של דבר כל מה שהייתי צריכה – מסתבר שמה שזה גרם לי להרגיש – אז זה הקטע שלו.

שנים אחר כך, ואני פותחת בלוג שמנסה להסביר מה השירים גורמים לי להרגיש ומה הקטע שלהם. מי שלא מופתע שירים את ידו.

"…But I'll know my songs well before I start singin'"

היום אם תבקשו ממני, אני מאמינה שאני אוכל לנסח לכם מה השיר אומר. אבל לפחות בינתיים, בחרתי שלא לעשות את זה – אפילו לא מול עצמי. משהו בי לא רוצה להפשיט את התחושות למילים שמסודרות יפה במשפט. משהו בי רוצה להשאיר אותן שם – מפוזרות בשורה אחרת כל פעם – על גבי 6 כבישים עקומים, עם יונים מתות מכוסות עלי זית, תוהות למה שם האפס הוא מלך.

כי זה הקטע שלו.

ובחזרה לעניין החורף: עד התיכון לא חשבתי שאני בנאדם של חורף או של קיץ – מה שבא ברוך הבא. לכל עונה את היתרונות והחסרונות שלה. מתישהו בתיכון, הבנתי שאני בעצם ממש בנאדם של קיץ ובכלל בכלל לא בנאדם של חורף – בגלל האור הרב יותר, הים, תחושת החופש, ועוד שלל סיבות שאף אחת מהן היא לא לעניינינו, אבל עם קצת מזל, אולי לעניינינו בפוסט הבא.

מאז שההכרה הזו נחתה עליי ועד היום, בכל פעם שיורד גשם על החלון, אני חוזרת בראש לחדר העבודה הישן בבית הישן של ההורים, לקול של אביב גפן אומר "גשם כבד עומד ליפול", ובמקביל לקול של בוב דילן אומר "And it's a hard rain's a-gonna fall", ואחריהם, לקול של אחי שאומר "מה שזה גורם לך להרגיש – אז זה הקטע שלו".

בצורה קצת מצחיקה ולא לגמרי מוסברת, זה גורם לי לאהוב את החורף קצת יותר.