כשהתחילו האזעקות באיזור, קרובה שעשתה עלייה לא מזמן שאלה אותי לפני כמה ימים איך מגיעים למצב בו לא לחוצים כל הזמן. אותה שאלה עלתה שוב לפני כמה שעות, לאחר הפיצוץ הקרוב-מדי לבית. רק אנשים שבאים ממציאות אחרת (שפויה יותר, זה נכון) מסוגלים לשאול שאלות כאלה, ולהעמיד אותי בפני סיטואציה מביכה בה אני לא בטוחה מה לענות. בימים האחרונים התשובה הזו התחדדה עבורי.
מאיר אריאל התפרסם לראשונה וזכה לכינוי "הצנחן המזמר" כאשר ביצע את השיר "ירושלים של ברזל" בכנס לוחמים. אמנם גם לשיר זה הייחוד שלו, וחוץ ממנו הוא עוד כתב שירים רבים וטובים בהשארת מלחמות כאלה או אחרות, אבל לענייננו – הייתי רוצה דווקא להתמקד בשיר מאוד מסוים:
השיר "לילה שקט עבר על כוחותינו" הוא אחד השירים המקושרים למלחמה מהיותר מיוחדים שאני מכירה. הגאונות בשיר טמונה בכך שהוא מצליח לתפוס ולהתמקד בחלק החשוב ביותר של הסיטואציה הקשה הזו – באותו שקט שבין הפיצוצים. הגאונות הזו טמונה דווקא ברמיזה העדינה לבלאגן שבחוץ; בהתמקדות באותו חייל שמעביר את הזמן שלו בשמירה, במחשבות על חופשה, ובסיפור חזק וטוב; כאשר רק מדי פעם מבליחים דיבורי מלחמה על חוליית אויב, נצנוץ חשוד, או אפילו המקום בו מתרחש השיר. יכול להיות שרגע לפני השיר ורגע אחרי שהוא נגמר התרחש באיזור קרב מזעזע; אבל בזמן השיר – מוזיקה רגועה, 4-5 סיגריות, כמיהה לבית, ו"איים בזרם". לא ככה מרגישה מלחמה, אבל ככה חייב להרגיש חלק ממנה לפחות.
באותה מלחמה, מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא (ובחלק מהזמן גם לאונרד כהן!) היוו צוות שהופיע בפני חיילים בקו החזית. ההרכב זכה ליחס חם, אוהב ונרגש מהחיילים, ואף הקליט שיר משותף אחד – "אין לנו מילים":
לא יכלתי לחשוב על דרך מדוייקת, בוטה, ומקסימה יותר להמחיש את המסר הנחוץ מצוות הווי שכזה. כאילו באו ופשוט אמרו ישירות לחיילים: אתם צריכים הפוגה, אנחנו כאן כדי לתת לכם אותה בכוח, אבל אין סיבה להתכחש למציאות בשביל זה.
"אין לנו מה לכתוב, זה מעייף נורא
להמציא שירים יפים על אש ומלחמה"
זמן לא רב לאחר המלחמה, ולמרות ההצלחה במהלכה, ההרכב לא הצליח להתרומם. לתחושתם, ההופעות כנראה התאימו רק לתקופת המלחמה. לתחושתי, כנראה שכשלא היו פיצוצים, היה פחות צורך במוזיקה כמעבר חד ובוטה מלחימה למנוחה.
מגיעים למצב בו לא לחוצים כל הזמן למרות כל המסביב – לא כי המציאות לא מלחיצה, אלא כי חייבים. כי אי אפשר לחיות במציאות בה אנחנו כל הזמן לחוצים, אז אנחנו מפרקים אותה לחלקים. בפיצוצים אנחנו בודקים שאנחנו וכל היקרים לנו בסדר, ובין הפיצוצים, אנחנו ממשיכים בחיינו. כמובן שיש פה גם עניין של אופי, אבל זה לא העיקר – האופי שלנו אולי ייקבע את עצמת הלחץ, או את כמות הזמן שייקח לנו לעבור ממצב חירום ל"שגרה" ולהפך, אבל כדי להמשיך לחיות – אנחנו חייבים שגרה כלשהי, גם אם לפרקי זמן קצרים.
"אבל מה עם משהו יקרה?" – אותה קרובת משפחה שואלת, ובצדק.
"אז נתמודד איתו כשיקרה. אין סיבה לדאוג פעמיים".
עבורי, זו לא האדישות שהביאה איתה חיפה של לבנון השניה, וזו לא הבועה התל אביבית שהביאו איתן השנים האחרונות. זו גם לא חכמת חיים עתיקה ממרום שנותיי וחוויותי (sarcasm… bazinga!!), וממש לא בהכרח words to live by עבור כל מי שהוא לא אני. עבורי זו דווקא ההכרה המכאיבה שדברים רעים קורים גם לאנשים טובים, והאופטימיות שעדיין שם האומרת שבסוף יהיה טוב. ורק בעודי אומרת את המילים האלה בקול רם בפעם הראשונה, הבנתי כמה אני מאמינה בהן. נדאג וננקוט בכל אמצעי הזהירות בפיצוצים, נבכה ונתאבל רק אם נצטרך ובשאיפה אופטימית וקלושה שלעולם לא עוד, ועד אז – כל השאר ידאג לעצמו.
כל אחד מתמודד עם המצב בדרך אחרת, וכל צורות ההתמודדות (או לפחות רובן המוחלט…) הן לגיטימיות. אני לא מתיימרת לדעת או לנסות להיזכר איך זה מרגיש כשיש אזעקה כל שנייה וחצי – כולי הערצה לכל מי שנאלץ לחיות עם המציאות הזו, בין אם מבחירה ובין אם לאו.
כל שאני יכולה לאחל לנו הוא שלפחות עד ליום שלא יהיו עוד פיצוצים – להשתדל למצות את המירב מהבין לבין, ולנסות להירגע עם איזה שיר טוב. אחרי הכל – חיים רק פעם אחת.
שירי לדלסקי 
האמת, בכל פעם שאני חושבת על מלחמות, השיר שעולה לי בראש הוא show must go on, כי הגישה שלי היא שחייבים להמשיך בחיים שלנו, בדיוק כמו שאמרת – אין סיבה לדאוג פעמיים. בכל אופן, אחלה פוסט! מאוד התחברתי