הלימה לימה נסגר.
זה היה לפני שבועיים, וזה גם הזמן שלקח לי לפרוק את זה לכאן.
במקומו ייפתח מקום אחר. חדש יותר, טוב יותר אולי, אבל אחר.
אני אפילו אופטימית לגביו, אגב, אבל זה כבר להמשך הפוסט.
לפני כשנתיים סגרו את המועדון הראשון שקראתי לו בית. הסיטי-הול, או כמו שהסלוגן שלו היטיב לתאר, "הבית השני שלי", היה הבית החיפאי לכל מי שחיפש מוזיקה קצת אחרת. עם הסגירה של הסיטי-הול לקח לי מעל חצי שנה להשלים. אפילו תיעדתי את זה בזמנו בהגיגים הו-כה-עדיין-רלוונטיים, כך שתדעו שאני לא משקרת: תקופת בית שני – הגיגים על הסיטיהול, ועל העתיד
ואז גם המקבילה התל אביבית של הסיטי-הול – הברזילי – נסגר.
ומאז היו עוד כמה סטוצים חולפים, אבל שום דבר לא באותה עצימות.
ומתישהו, בלי לשים לב, הלימה לימה תפס את המקום החסר. רוב ההופעות הכיפיות רוכזו בו, וליין הדאבסטפ של מאססס בשבתות הפך לחלק קבוע מתפריט הסופ"ש שלי. תוסיפו לזה רגאיי ברביעי, ובזמנו גם היפהופ בשלישי, ערבי ספוקן וורד מעת לעת, וקיבלנו… עיר מקלט. ככה בשקט בשקט. מסיבה אחרי מסיבה, הופעה אחרי הופעה, בלי להעז לקרוא לה בית שמא תיעלם יום אחד.
שבע שנים שהמקום פעל במתכונתו הנוכחית, שזה המון בשנים של מועדונים/דאנס-ברים, ואני לא רוצה בכלל להתחיל לדמיין כמה זה בשנים של כלב.
ביום שבת לפני שבועיים, קפצנו למסיבת הסגירה. מאילוצים קצת פחות מתוכננים היינו שם רק שעה, אבל מסתבר שזה מספיק להגיד וגם להרגיש את הסוף. השיר האחרון שנוגן בלימה לימה היה השיר הבא:
יש לי וידוי: אני סאקרית של קיטש. לרוב, גם אם הוא דביק בצורה מזעזעת. במצב רוח נכון, אני מסוגלת לראות אינסוף צ'יק-פליקס, לא משנה כמה הם חוזרים על עצמם, ואני חייבת-חייבת-חייבת סוף טוב. לרוב, קיטש בעיניי הוא הקצנת הטוב הזה שכולנו מחפשים לכדי גיחוך. אמנם הגיחוך הזה נתקע בגרון כמו צמר גפן מתוק, אבל הוא כל כך הכרחי כדי להזכיר לנו להנות מהדברים הטובים וגם לא לקחת אותם ברצינות מדי. עדיף עד גיחוך מאשר עד כאב.
כמובן ששירים שכאלה מתאימים להרבה סופים באשר הם, אבל הריקוד האחרון במועדון… לפחות כמו הריקוד האחרון בDirty Dancing. ובעוד שברקע נשמע קול האומר "We saw the writing on the wall", אני רק מדמיינת את שלומי מנגר (הבעלים לשעבר של הסיטי-הול) וירון דנוך (הבעלים לשעבר של הברזילי, שותף בלימה-לימה, ואם אני לא טועה יוזם המקום החדש שייבנה במקומו) – שניהם מעין הכלאות בין שלום חנוך לברי סחרוף של תרבות המוזיקה והמועדונים וראויים להערצה לא פחות מהם – בתמונת סמי-אינסטגרם בפתחי המועדונים-שכבר-לא-שלהם במעין השלמה-חצי-השלמה עם המציאות.
הבנתי שבמקום הלימה לימה יפתח מקום חדש, גם בהנהגתו של דנוך, בשם הOCD. מעבר לכך שכבר השם מרמז שזה עשוי להיות שידוך מוצלח, אם הבנתי נכון המקום אמור להיות יותר בסגנון הברזילי; וסוג-של-ברזילי + דנוך = פוטנציאל גדול לכיף.
באלבומו השני של קוואמי – ראפר בחסד, ומנחה התכניות האגדיות "הקצה" ו"עסק שחור", מופיע שיר מאוד מיוחד (אם כי יש שיגידו חופר מדי):
מהרבה סיבות, נראה לי שהדמות המוצגת בשיר הזה מאוד שנויה במחלוקת, אבל נראה לי שזה בדיוק מסוג השירים, שככל שעובר הזמן, ולמרות עידן האינטרנט, כל אוהב מוזיקה אמיתי יכול למצוא את עצמו בחלק אחר שלו. ובמקרה הזה, איך אפשר שלא:
"הייתי שם כשפתחו את הרוקסן וסגרו את הפינגווין
כשסגרו את הרוקסן ופתחו את הלוגוס
הייתי שם כשסגרו את הלוגוס ופתחו את הבארבי
הייתי בהופעות הראשונות של העיר השנייה, המרתף 10, הפרגוד, הסירה, הסינדרום
הייתי שם כשסגרו את הדינמו ופתחו את הסופהביט
כשפתחו את הקוסמונאוט וסגרו את הצופה
ופתחו את הג'ה פאן, לבונטין 7
הייתי שם כשסגרו את הסופהביט ופתחו את קפה ברזילי
הייתי שם כשסגרו את ברזילי ופתחו את… ברזילי"
השנים עוברות, מועדונים באים והולכים, משנים את שמותיהם ופניהם, לעתים מאבדים את הרוח בדרך, ולעתים מגלים רוח חדשה.
כנראה שההבדל בין הסיטי-הול ללימה לימה, הוא ההבנה שהסגירה היא חלק מההתנהלות הטבעית של הדברים, ושכל עוד יש מספיק אנשים שהרוח הנכונה בוערת בהם – יגיע הבית החדש. רק לפני כמה ימים קיבלתי מייל משמח מאקו"ם על הקמתו של "בית היוצר" – מקום מגניב לשימוש אמנים שרוצים להופיע, להתאמן, להרים אירועים, ומה לא. לכאלה יוזמות אי אפשר להישאר אדישים.
אפילו שהפעם לא נזקקתי לדרמטיות המוגזמת, היה כיף לסיים עם "I had the time of my life", כי מה כבר יכול להיות רע בריקוד אחרון.
למרות שהם לא מכירים אותי, למקרה שזה יתגלגל אליהם, זו ההזדמנות להגיד – תודה עצומה לשלומי מנגר, ליורם דנוך, ושכמותם.
אל תאבדו את הקצה.
שירי לדלסקי 
אני הייתי במסיבת סגירה של הסיטי הול והייתי בערבים רבים בסינקופה.
אבל אני לא הייתי בסגירה של הלימה לימה, אבל כן מייחל להיות בסגירה של הבאים בתור.