היופי בטיול ארוך הוא הרגע הזה שבו אתם רחוקים מספיק מההתחלה, ורחוקים מספיק מהסוף, כך שבעצם הכל מרגיש כמו הווה מתמשך; ואתם – אתם רוכבים עליו בלי להיות בטוחים לאיפה הוא לוקח אתכם, כמו שתמיד עשיתם, כך נדמה.
בצורה קצת מצחיקה, דווקא השיר Me And Julio Down By The Schoolyard של פול סיימון מתחבר אצלי למקום הזה בדיוק:
שיר מוזר למדי, חייבים להודות, בו הבנים נמלטים, נתפסים, ומשוחררים, על פשע שלא ברור מהו.
רבים ניסו לפרש אותו, וחלקם אף באו בביקורות חריפות. אפילו סיימון עצמו, שאמר בתחילה שהוא משאיר פינות פתוחות כמו מה הפשע שבוצע וכו' לפרשנות המאזין, אמר לאחרונה כי השיר לוקה בחוסר עקביות מסויימת.
אבל למי אכפת העקביות של השיר כשמספיקות כמה שורות, גם אם משוללות כל הקשר, כדי לתפוס אותך?
"I'm on my way
I don't know where I'm going
I'm on my way
Taking my time but I don't know where…"
הכרתי את השיר בגיל מאוד צעיר, ובכל פעם מחדש, רק השורות האלו הן שתפסו אותי; הן והמנגינה המאוד מסקרנת המלווה אותן.
כל מה שעבר לי בראש בכל פעם זה תחושת נדידה שמבחירה דווקא, של אינסוף זמן, של חופש.
לקח כמות זמן לא מבוטלת עד שהבנתי שבעצם מדובר בבריחה, שכנראה מעידה דווקא על זמן מוגבל ו… סוג מאוד מסויים של בחירה, אם בכלל…
חוץ מסיימון כאן, המוזיקה שבדרך כלל מתקשרת אצלי לתחושה הזו היא כמובן מוזיקת קאנטרי – כזו שמספיקים כמה צלילים ממנה כדי לדמיין חבר'ה על סוסים עם כובעי קאובוי רוכבים לעבר השקיעה – וכנראה באותה נשימה לעבר הלא נודע.
בשנת 1981 התאחדה לה קבוצת אולסטארס ישראלית לתכנית מיוחדת על טהרת הקאנטרי – "עמק הנהר האדום" (את הדיסק אגב, כנראה עדיין אפשר למצוא במבצעי ה-3 ב-100 למיניהם. קלטת הוידאו תדרוש כנראה חיפוש בארכיוני ערוץ 1).
אחד השירים היפים באלבום מעביר גם הוא את אותה תחושת נסיעה אל הלא נודע:
כשכל מה שהאדם המדובר יודע זה שהוא נוסע למערב, נראה שהעבר שלו לו מאוד משנה, ואת העתיד שלו הוא עצמו רוצה לצייר באותה צורה קלילה.
כנראה שכשאתה לא יודע לאן אתה הולך, אין הרבה מה להפסיד.
למרות הרומנטיזציה שבאה עם שירים מהסוג הזה, נראה לי קצת עצוב לחיות בלי שיש לך מה להפסיד. בטח ובטח שמוזר לי לדמיין חיים שלמים ככה.
מצד שני, אולי ככה זה מרגיש בסוף טיול…
Here's to some new adventures…
שירי לדלסקי 