"את חייבת לעצמך לטייל קצת לבד. זה חוויה אחרת, ואת ממש תהני ממנה" – הוא אמר לי.
"כן… נו… אולי… מעדיפה חברים… צחוקים… חוויות משותפות… נראה מי נכיר על הדרך… נזרום…" – עניתי. עם עוד הרבה שלוש-נקודות בין המילים.
היופי בלטייל עם הרכב חברים מוצלח, הוא בין היתר שאם אתה רוצה, אתה יכול למצוא את הלבד שלך. לפני כמה שבועות, הייתה לי הזדמנות לטייל כמה ימים לבד. החברים יצאו לצלול באי שליד, ואני והאזניים הרגישות שלי העדפנו לחפש חוויה אחרת.
האמת – זה היה בדיוק השלב בו רציתי קצת לבד.
האמת הנוספת – מה-זה פחדתי שיהיה מעאפן.
אז קמתי לדירה ריקה, בשילוב מוזר של רוגע ופחד. הכנתי לעצמי כוס קפה טסטר'ס-צ'ויס שקנינו רק יום-יומיים קודם לכן בשביל טעם של בית, ובעודי מתענגת על הטעם של קפה נורמלי (אם כי בלי סוכר), התחלתי לחשוב איך כובשים את עיר החוף הזו.
המשימה הראשונה: למצוא חוף יפה. כזה כמו בגלויות, שההוריקן של לפני כמה ימים לא לכלך באיכסה של אצות.
אז התחלתי ללכת על פני חופים מלאים באיכסה, מחפשת רמז לחוף שלי, ובוחנת את הסביבה בחשדנות…
The Doors שחררו את השיר המדובר ב67', ואני לא אופתע אם זה השיר שעולה לכל אחד בראש כשהוא במקום חדש וקצת מחוץ לcomfort zone שלו. הרי אף אחד מאיתנו לא באמת צריך להגיע לרמות הדיכאון של ג'ים מוריסון כדי להתחבר לתחושת הזרות מפעם לפעם. בלי לשים לב, התחלתי לשרוק את השיר המדובר. היופי בלשרוק שיר שמושפע מקברט, הוא שהוא נשמע מאוד שמח, ואי אפשר באמת להישאר אדישים לכך.
לא עברו 2 דקות משהתחלתי לשרוק (האמת היא שזו כבר רק תחושה – כאמור, לא באמת שמתי לב מתי התחלתי…), ופתאום שמתי לב שלא מעט אנשים שעוברים על פני מחייכים אליי. נראה שהם אהבו את השריקות. כנראה שעם הטיון הנכון, People actually look friendly when you're a stranger.
ב20 דקות הליכה בערך, הפרצופים המאיימים התחלפו בפרצופים ידידותיים, והחופים מלאי האצות התחלפו בחוף מקסים בדיוק כמו שחיפשתי. אחרי כמה שעות רביצה, עשרות עמודים בספר הקריאה שלי, ומספר טבילות במים הצלולים, אפשר היה להגיד שהמשימה הושלמה בהצלחה. משם הדרך להרפתקת השנורקלינג-מערות-מים של מחר כבר הייתה קצרה.
מפתיע כמה מהר תחושת הזרות יכולה להיעלם.
אבל אם כבר שירי זרים, האמת היא שעוד יותר מפתיע כמה גם לאורך זמן תחושת הזרות עדיין טבועה בנו:
בשורה של איזכורים משעשעים ל"מה זה להיות בריטי", סטינג מוליך אותנו דרך תחושות הזרות המלוות את האדם עם הגינונים הכה שונים שעבר לגור מעבר לים. נגינת הבראס הניו יורקית למדי שמצטרפת לסגנון הניו-ווייב (?!) המאפיין את כל אותו אלבום מעבירה בצורה מעולה את תחושת הקפיצה בין 2 העולמות. סטינג מזכיר לנו: "Be yourself no matter what they say" – בהחלט מילים לחיות לפיהן, אבל אני לא יכולה שלא לתהות מה אותם "הם" באמת אומרים – אני לא בטוחה כמה זה באמת קשה להיות עצמנו במקום זר, או כמה מזה רק בראש שלנו.
אני משערת שזה שילוב של השניים, אבל נראה לי שכשאנחנו רחוקים, איפשהו קל לנו לחשוב על הרגלי הבית-שמעבר-לים שלנו בערגה יתרה, גם אלו שבבית היינו מתרחקים מהם. סוג של כל-ישראל-חברים-כשזה-בחו"ל שכזה. תכל'ס, בעולם שבו חלקנו הגדול כל כך שונה אחד מהשני גם ככה, נראה לי שצריך להתאמץ כדי להיות מוזר באמת.
אחרי חודש מגוון מאוד במקסיקו, הגענו לגואטמלה.
כמעט כל האנשים שאנחנו חולפים על פניהם ברחוב אומרים לנו שלום.
מדינה חדשה, מטבע חדש, אנשים חדשים, חוויות חדשות, ותחושת זרות שנעלמת לאיטה.
בואנאס נוצ'ס מקסיקו,
בואנוס דיאס גואטמלה.
שירי לדלסקי 
פוסט מאוד ארוך שמסביר שגם ברומא, ובכן, תהיה ישראלי.
בתור אחד שגר באחת הערים הרבויות תרבויות שונות בעולם (ירושלים), ומנגד אחת הפחות סובלניות להבדלים הללו, אני יודע לומר שהייחוד הוא משהו שמשמעותי לכל אחד בצורה שונה. קצת כמו שנאמר שכל המשפחות השמחות שמחות באותה מידה, אך כל משפחה עצובה עצובה בדרכה שלה.
להיות זר זאת בחירה, בדיוק כמו שלהיות שייך. לא תמיד בחירה שלנו, מנגד לא תמיד בחירה של הקבוצה.
לשרוק שירים זה כנראה משהו שעושה אותנו שייכים