אני אדם מאוד נוסטלגי.
תוכלו למצוא בחדר הישן שלי בבית של ההורים מגירות על מגירות של דברים עם ערך סנטימנטלי רב – כרטיסי רכבת מחו"ל, מפות של לונה-פארקים, פלאיירים מוזרים, בובות פז, ואלוהים יודע מה עוד.
המצב הפך חמור עד כדי כך, שלפחות מבחינת דברים חומריים כיום, הדרך שלי להילחם בזה ולא להפוך לגוש מתרפק המשחזר את נפלאות העבר בכל רגע נתון, היא פשוט להיפטר מכל דבר המריח מסכנה ברגע שאני מקבלת אותו – לפני שהספקתי להיקשר.
אבל עדיין לא הצלחתי לפתור (והאמת היא שאני גם לא מנסה) את הערך הנוסטלגי שלי לתקופות בחיים.
ימים עמוסי שינויים עוברים על כוחותינו – אני מסיימת 6 שנים מדהימות במקום שלמדתי לקרוא לו בית שני (או שלישי, או משהו. דפנטלי בית), יוצאת ממש בעוד יומיים לטיול של חודשיים וחצי במרכז אמריקה, ולאחריהן מתחילה סוף סוף ללמוד לתואר ראשון.
במשפט אחד כנראה שהצלחתי לתפוס לפחות 3 תקופות מאוד משמעותיות בחיי.
כמובן שתקופות מלוות בשירים, וחלק ממה שאני עושה בבלוג הזה הוא לנסות לתפוס כל פעם מצב / תקופה / חוויה אחרת הקשורים אליי; אבל יותר משירי-תקופות, הפוסט הזה מוקדש לשירים המתארים אצלי את תחושת ההיקשרות עצמה, ואת תחושת הנוסטלגיה החצי מחוייכת המתלווה אליה.
השיר Sing for the Moment של אמינם, משנת 2003, הוא אחד השירים המעניינים והמוצלחים בעיניי בהיבט הזה:
אמנם הבתים הראשונים שלו כביכול מציירים עולם שפחות קשור אליי, אבל במיוחד הבית השלישי מתאר בתמציתיות את ההתייחסות שלי לחוויות בחיים האלו, ולמקום של המוזיקה בתוכן. מעבר לתיאור המפורש, יש כאן עוד היבט מעניין בעיניי – הפזמון של השיר הוא סימפול מהשיר Dream On של אירוסמית' – שיר משנת 1973. כאילו כדי לייצר את האימפקט הרצוי, הקריצה הנוסטלגית הזו הייתה פשוט הכרחית, והיא זו המקפיצה את השיר הזה בכמה רמות. זה לא שאמינם לא יודע לעשות פזמונים טובים או שת"פים חדשים טובים (ובכל מקרה, זו לא הנקודה לויכוח כאן), אבל דווקא בשיר כזה, ודווקא בנושא שכזה, הסינרגיה הזו עם העבר, הקריצה של העולם החדש לעולם הישן וההתבססות עליו, ההתרפקות הזו שזורקת אותנו 30 שנה אחורה ובכל זאת כל כך רלוונטית, והמשמעות שלה בקונטקסט של מה שאמינם מנסה להגיד – אין יותר שלם מזה.
אי שם, באותה שנה בה Dream On שוחרר, יצא שיר אחר שמחזיר אותנו אפילו יותר אחורה. מדובר בשיר שליווה אותי בתקופות שונות בחיים וחזר ללוות אותי בשנה האחרונה מכמה כיוונים שונים:
Piano Man היה על פי רוב שיר הפריצה הראשון של בילי ג'ואל. אמנם הוא לא מסמפל שיר אחר, ומשמעותית פחות אלים בהגשה, אבל בצורה קצת מצחיקה עדיין יושב בעיניי על אותו מקום בהתייחסות שלנו לאיך אנחנו תופסים חוויות, ולמקום של המוזיקה ביחס לכך. כל תיאור כל כך מדויק לזכרונות עצובים ומתוקים, כל תחושת החמצה, כל הדמויות בבר הזה – כולם מתנקזים למקום אחד – לפסנתרן. אני לא בטוחה באיזה מצב הדמויות האלו נמצאות מחוץ לגבולות השיר הזה, אבל בדרך כלל בראש שלי הן במצב טוב יותר ממה שנרמז – אנחנו פשוט תופסים אותן ברגע של נוסטלגיה. איפשהו שם, We're just all in the mood for a melody.
אני זזה בינתיים לאיזה חוף להתרפק על התקופה האחרונה, לייצר פסקול חדש, ואולי גם לחשוב קצת קדימה.
Sing for the year.
שירי לדלסקי 
כשהגלים מתחזקים, יש סאונדטרק מתאים. את קלעת לשני השירים שללא ספק מתארים תקופות שלמות.