קווים לדמותם

פארוק בולסרה נולד בזנזיבר למשפחה ממוצא הודי. הוא גדל כבחור ביישן, במיוחד בסביבת אנשים שלא הכיר. כנראה שאפשר לדוג עוד כל מיני פרטים עליו, על משפחתו, ועל תקופת ילדותו, אבל בינינו – זה לא מאוד מעניין. מי שבאמת מעניין זה פרדי מרקורי.

פרדי נולד ב1970, יחד עם להקת קווין. פרדי בחור מוחצן בטירוף שיתפוס כל במה שרק ייתנו לו, וגם כאלו שלא יתנו לו, ויישאב את הקהל פנימה. הוא אדם מאוד שנוי במחלוקת, שאומר ועושה כל מה שבא לו, גם אם זה גורם לצופים, למאזינים, ולמבקרים לזוז באי נוחות בכיסא. הוא האדם שכל הבנות רוצות, שחלק מהבנים מקבלים, ושאפילו ההורים שלא אוהבים את מה שהוא מייצג מסתקרנים מהמוזיקה שלו. הוא האדם הכי In your face שיכול להיות.

אבל פארוק – כמעט ולא נותן ראיונות לתקשורת.

כשאנחנו מקשיבים למוזיקה, אנחנו מקשיבים לסיפור. זה לא משנה אם השיר עלילתי או לא – אנחנו מקשיבים לתפאורה שנוצרת, לעוצמת המילים, ללחן, לקצב, לתחושה; אבל מעל לכל – אנחנו מקשיבים למי שמספר לנו את הסיפור. ככל שמספר הסיפורים שלנו יהיה קוהרנטי יותר, שלם יותר, אמיתי יותר – יהיה לנו קל יותר לקנות את הסיפור שלו. נראה לי שבדיוק בגלל זה, עם השנים, התרבות המוזיקלית בה האדם שר על עצמו ומה שהוא מכיר הפכה שלטת – קל לנו כמוזיקאים לייצר דמויות שקולות למי שאנחנו באמת.

אבל פרדי כאן – פרדי אדם אמיתי לכל דבר. גם הוא בלי ספק שאב הרבה מפארוק, אבל בהרבה מובנים הוא דמות נפרדת לחלוטין מהאדם שלא על הבמה. היום – רבים מאיתנו היו קוראים לזה "לא אמיתי", אבל זו לא השאלה הנכונה בעיניי – השאלה היא כמה הדמות שלמה – והתשובה היא שפרדי מרקורי הוא דמות הרבה יותר שלמה בעיניי מרבים מהsinger-song-writers שיושבים עם גיטרה, ג'ינס וטי-שרט ושרים את עצמם בכנות מוחלטת מול הקהל.

דוגמה לאחת הדמויות האמיתיות-לא-אמיתיות המגניבות יותר מהשנים האחרונות היא חברי להקת "רד בנד". ארי פפר, עמי ויזל ומיכה דומאן – שלושה חבר'ה שמאוד אוהבים פולק אמריקאי – יצרו 3 בובות המבצעות את השירים האהובים עליהם עם פרשנות משלהם, ובעזרת טובי האמנים בארץ. כמו כל דמות טובה, נדרש סיפור רקע טוב, וכך סיפורה של להקת הבובות המדוברת "רד בנד" הוא בעצם סיפור של להקת רוק שהייתה פעילה מאוד בשנות ה60', וחזרה לקאמבק בארץ. הכוח בלעבוד עם דמויות שהן בובות מתבטא בכך שאפשר למתוח את הגבולות הרבה יותר באופי שנותנים להם. היופי בכך הוא שברגע שנוצר סיפור מסגרת טוב ואופי שיצקו לתוך הדמויות, הביצועים שלהן את השירים המוכרים באמת מקבלים עוד נופך שלא היה קיים בשיר המקורי. שלומי שבן, עוד דמות בפני עצמו, בא להתארח אצלם ולבצע ביחד את אחד השירים שלו. מה שיצא (למעט האיכות הלא משהו שהצלחתי להשיג כאן) הוא המחשה משעשעת למדי למה אפשר לעשות עם דמויות טובות:

"Other than that – she wasn't intelligent at all. Seriously."

נצא מעולם הבובות ונחזור לרגע לעולם הקרוב יותר אלינו – את השיר "The Show Must Go On" קווין הקליטו ב1990, כאשר מצבו הבריאותי של פרדי מרקורי היה קשה מאוד, והיה ספק אם יהיה מסוגל לבצע את השיר המאתגר. אך האגדה מספרת (ו-וויקיפדיה…) שכשהגיע הרגע להקליט את התפקיד שלו, הוא שינס מותניים, שתה כמות מכובדת של וודקה, סינן "I'll fuckin do it, darling!" והקליט את התפקיד בטייק אחד. אפילו הקליפ (למרות שאני לא בטוחה כמה קשר היה לו ספציפית בתכנונו) מחייה מחדש את כמה מהופעותיו הצבעוניות ביותר.

"But my smile still stays on"

And he fuckin did it, darling… בדיוק ככה – כשהוא בקושי יכול ללכת, שלא לדבר על לשיר, כשהוא מתקרב בצעדי ענק לסוף חייו, הוא עשה את מה שהכי מצדיק את קיומה של הדמות שלו – הוא לבש את החיוך שלו ושר על כך שההצגה חייבת להמשיך. השיר המדובר יצא ששה שבועות לפני מותו. למרות כל הספקולציות, רק יום לפני מותו יצאה הודעה רשמית על כך שהוא חולה באיידס, ואפילו עם ההודעה הזו הוא ביקש לשמור על פרטיות בנושא כפי שעשה עד אותו רגע.

היו הרבה ביקורות על התנהלותו סביב המחלה – שכן באמצעות ההשפעה שהייתה לו הוא יכל להגביר משמעותית את המודעות אליה אם היה בוחר בכך. אפשר להסכים, אפשר לא להסכים, אבל מה שבטוח – פרדי מרקורי הוא אחת הדמויות השלמות, הצבעוניות, הטוטאליות להכאיב, והמדהימות שאי פעם היו כאן.

On with the show.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קווים לדמותם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s