שידורי המהפכה

בשנה וחצי האחרונות מתרחשות באזורנו מהפכות רבות, שעוד יסופר וידובר בהן רבות בספרי ההיסטוריה. סובבים את המהפכות הללו דיבורים רבים על צדק, חירות, דמוקרטיה, ועוד מילים גדולות ויפות.

איפשהו לפני שנה גילינו שגל המחאות לא פסח על ישראל, סיסמת "העם דורש צדק חברתי" עוד מהדהדת באזנינו, ולקראת הקיץ הקרוב מאיימת לצאת שוב מהבוידעם אל האוהל.

מבלי להיכנס לדעותיי על תוכן המחאות עצמו, רציתי להתמקד דווקא באפקט הסחף הבא עם המהפכה. מוצלחים ממני יזקפו זאת לזכות הפייסבוק והרשתות החברתיות, וכנראה שהם אפילו יצדקו, אבל אני כמובן בוחרת להתמקד באחד התפקידים של המוזיקה במשחק הזה.

נסו להקשיב רגע לשיר הבא:

הכרתי את Flogging Molly דרך 2 שירי שיכורים איריים כיפיים למדי. משם התגלגלתי לאלבום שלהם Drunken Lollablies. בשיר השני של האלבום – What's left of the flag – פתאום קבוצת השיכורים האלו הפכה לקבוצת מורדים המתאבלת על המתים שלה ונלחמת עבור הדגל שלה. אם הייתי קתולית, כנראה שהרגשות שהתעוררו אצלי היו אפילו עזים יותר למשמע דיבורים על rosary beads, אבל אפילו בלי התוספת הזו, ובכלל בלי להכיר את היסטוריית אירלנד – אני עם סחבק ששר כאן.

יש לנו נטייה לתמוך באנדרדוג. זו אחת מהתכונות האנושיות היותר יפות בעיניי, ועדיין לא החלטתי כמה היא מסוכנת.

דייב קינג, סולן להקת Flogging Molly, כתב את השיר כמחווה לאביו, ובהופעות שלהם בצמוד לביצוע השיר, הוא דואג לספר על הלקח שלמד מאביו – The only flag color that matters is the color of freedom. עכשיו תכל'ס, כשהאירי הקרוב למגוריכם יצמיד לשיר המרגש והסוחף הזה את הסיפור על מילותיו האחרונות של אביו, תראו לי אדם אחד שלא ימחא כפיים וירצה להרים דגל למען החירות.

ומה אם במקום חירות הוא היה אומר "שוויון"? כנראה שהיינו זורמים באותה מידה.
ומה אם במקום זה הוא היה אומר "המולדת שלכם"? אני יחסית נוטה להאמין שעדיין היינו זורמים ומריעים.
ובעיתון של הבוקר שאחרי, הייתה כותרת של "עשרות אלפי אנשים מתאחדים בקריאות למען המולדת בהופעה של Flogging Molly".

שלא תבינו לא נכון – אין לי שום דבר נגד חירות ושאר ירקות, ואני לא חושבת שלמישהו יש – אם הייתי מחליפה את המילה "חירות" במילים שליליות כאלה או אחרות אני רוצה להאמין שלא הייתה זרימה; נוסף לכך גם ברור לי שלא כל מי שיעמוד בהופעה ויריע יהפוך מיידית ללוחם חופש; אבל אני חושבת שזה כן ממחיש שמחאה יכולה לדבר יחסית בקלות ואפילו בלי לשים לב למכנה המשותף הנמוך ביותר, ומשם לצמוח לממדי ענק.

כנראה שהדוגמה שהצגתי כאן היא יותר של השתקפות של מצב קיים מאשר מוזיקה היוצרת מצב חדש – למיטב הבנתי השיר מדבר על היסטוריה יחסית רחוקה בסך הכל, אבל כמובן שזה יכול גם לפעול בכיוון של מוזיקה שמתחילה מלשקף מציאות וממשיכה בלהשפיע ולעצב אותה.

ב1970, גיל סקון הרון הוציא את השיר "The Revolution Will Not Be Televised" כמחאה דיי חריפה על החברה האמריקאית באותה תקופה. אני לא בטוחה באפקט שהשיר ייצר בזמנו, למרות שאני מניחה ורוצה לדמיין שגם אז האפקט היה גדול, אבל בלי ספק מאז ולאורך שנים קדימה, כמות הרפרנסים שהשיר מקבל כאחד מהשירים הפוליטיים המשפיעים והבולטים שאי פעם היו כאן, מעידה על החשיבות שלו לאורך העשורים האחרונים, וכנראה שגם על השפעות לא קטנות על המציאות שמסביבנו.

 

"The revolution will put you in the driver's seat"

ממש אתמול איש יקר פרסם סטטוס שמתחיל במשפט: "היפ-הופ פוליטי? אתה כאן? עכשיו זה הזמן להראות את פרצופך!"
המצב מכין את הקרקע לתרבות, והתרבות מכינה את הקרקע למצב.

ובנימה קצת יותר אישית, אבל עדיין, בלי להיכנס לפרטי המחאות עצמן – אני לא מאמינה בלהישאר בבית כשהמלחמות החשובות לי קורות, אבל מה שכן – רוצה לנסות לחשוב פעמיים על מה אני נלחמת, וכשהשיר המרגש נגמר, וכשפורטים את הסיסמאות הגדולות האלו – להבין כמה הן תואמות את האמונות שלי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s